שיחה לפר' שמיני - "בין הזמנים" כקומקום שהוסר מן האש

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

נאמר בפרשתנו:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: (ויקרא פרק י')

יש לשאול:

1)מה החטא הנורא בעובדה שעשו מעשה שה' לא ציווה אותם?

2)הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ - היכן ה' אמר את זה? מה המסר שמשה אומר?

3) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ מדוע אסור לאהרן ולבניו הנותרים להתאבל?

בתשובה לכל שאלה יש מסר וחשיבות רבה לעבודת האדם, ול"בין הזמנים" הקרב ובא.

כותב השפת אמת:

בשם אמו"ז ז"ל ע"פ אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהי' חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח מדה טובה מרובה א"כ מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצוי'. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נק' יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם: (שפת אמת ויקרא פר' שמיני)

הרמב"ם בשמונה פרקים מציין מאמרים סותרים של חז"ל: שיש מצוות שאדם צריך להרגיש שהוא רוצה לעבור על ציווים, אבל ציווי ה' מונע זאת ממנו, כדוגמת מאמרו של ר' אלעזר בן עזריה האומר:

"מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"

ולעומתם יש מצוות שאין לאדם להרגיש הרגשה זו, אלא להזדהות עם טעמי המצווה וערכיה. ומסביר הרמב"ם, שבמצוות שמעיות שאין אנו יודעים טעמיהם, האדם צריך להרגיש שהוא רוצה לעבור על ציווי ה' אבל ציווי ה' מונע זאת ממנו, ובמצוות שכליות שיש להם טעם האדם צריך להזדהות עם המצווה.

הפרשה שלנו מלמדת שגם במצוות השכליות שיש עניין להזדהות עם טעם המצווה וערכה, קיום המצווה לא צריך להיות בגלל הטעם אלא בגלל ציווי ה'. בלימוד תורה צריך ללמוד בגלל שזה ציווי ה'. אינני גוזל כי זה צו ה'. זה העיקר בעולמנו לקיים את צו ה'.

הבעיה של נדב ואביהוא הייתה, שכל עבודת ה' שלהם הייתה בנויה על הבנת טעמי עבודת ה' וערכיה ולא בגלל ציווי ה', ולכן לא הפריע להם להקריב אש זרה במשכן אשר לא ציווה ה'. הבעיה לא הייתה במעשה זה דווקא. מעשה זה הצביע על הגישה הכללית שלהם.

"בין הזמנים" זה הזמן שבו בחור יכול לבחון, אם אכן עבודת ה' שלו בנויה על ציווי ה' והיא קניינו וחלק מאישיותו, או לא. בישיבה יש מסגרת-כולם יושבים ולומדים וכו', וייתכן שבחור אכן לומד, אך עדיין אין זה קניינו השלם.

הרב הוטנר באגרת ב"פחד יצחק" כותב, שלהיות בישיבה זה כמו קומקום על האש- שגם כאשר יש מעט מים יש הרבה בועות, ונראה כאילו יש הרבה מים. ב"בין הזמנים" אכן רואים כמה מים יש. זה הזמן שבחור יראה ויבחון את עצמו לפי עמלו בתורה, האם אכן הוא עושה זאת כציווי ה', שאז זה ציווי תמידי גם ל"בין הזמנים", או שעדיין זקוק הוא לכוחה ועזרתה של הישיבה כדי להתמיד בתורה. חשוב מאד שכל יום ב"בין הזמנים" נלמד בצורה קבועה ומסודרת ובחור יעמול בתורה.

זה ההסבר לתחילת הפרשה

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְקֹוָק: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְקֹוָק וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק נִרְאָה אֲלֵיכֶם: וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק (ויקרא פרק ט')

השכינה לא יורדת שבעה ימים וכולם בלחץ. ביום השמיני משה אומר לאהרן אתה תהיה כהן גדול. בני ישראל עושים הכל, אז למה משה חוזר על ציווי ה'?

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, מפני מה כי אני ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'. (ספרא שמיני פרשה א)

משה מזהה שהם פועלים לא מכח ציווי ה', לכן הוא חוזר ומצווה כי צריך לפעול מכח ציווי ה'. שפת אמת אומר שבני ישראל פעלו כדי שתשרה שכינה. הם לא מרגישים את ציווי ה'. הם מחכים לתוצאה. ולכן משה חוזר ואומר שתעשו זאת בגלל הציווי ואז תרד השכינה.

המסר השני.

למה באמת שבעה ימים משה כהן גדול וביום השמיני אהרן?

אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד (שמות ד) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח אמר לו הקב"ה משה את אומר שלח נא ביד תשלח חייך שאני צוררה לך בכנפיך אימתי פרע לו... ר' חלבו אמר כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בז' אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא הה"ד ויהי ביום השמיני.(ויקרא רבה שמיני פרשה י"א)

משה הפסיד כהונה כי הוא סירב בסנה. מה הקשר לכהונה גדולה?

המהר"ל מסביר שמשה רבינו מסרב בסנה, בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון. משמעות הדבר לטענות המהר"ל, שמשה אינו יכול לחבר בין החומר והרוח, ולכן אינו מתאים להיות מנהיג. הפה הוא אמצעי לתקשורת עם בני אדם, המוציא החוצה את המחשבות הפנימיות של האדם. כבד פה וכבד לשון, הכוונה שמשה נמצא ברמה רוחנית כה גבוהה עד שאינו מקושר לרוב העם, ולכן אמר "שלח נא ביד תשלח".

הכהן הגדול תפקידו להיות שליח העם-לקדש את החומר! לקחת את הבהמה החומרית ולהעלותה קרבן לה'. לכן משה אינו מתאים להיות כהן גדול.

"בין הזמנים" הוא זמן שאנו עוסקים רבות בדברי חולין, בניגוד לישיבה שכל היום אנו מקיימים מצות תלמוד תורה ועוסקים ועסוקים בקודש. השאלה היא: האם אכן נמצא את הדרך לקדש את החומר? לקחת את החוויות השונות שאנו חווים ב"בין הזמנים" ולקשר אותם לעבודת ה'.

הרב הוטנר במאמר י' על פורים מסביר, ש"דברי רשות, שהאדם עוסק בהם רבות ב"בין הזמנים", אין הכוונה לפעילויות שאין בהם רצון ה' ולא משנה מה עושה האדם? הרי "אין אתר פנוי מניה". דברי רשות הכוונה שבאותו זמן שאני עושה את הדבר הוא אינו דבר מצוה או דבר איסור, אך כל פעולה/חוויה משאירה רושם על האדם. האדם צריך לבחור דברי רשות, שהרושם מהם שיישאר באדם יקרבו אותו לעבודת ה' ולבורא העולם.

המסר השני הוא, החשיבות הגדולה שנבחר את חווייתנו ופועלנו ב"בין הזמנים", במעשים שגם אם אינם דברי מצווה במובן הרגיל של המילה, הם אכן פעולות/חוויות שיקרבו את האדם לבוראו.

המסר השלישי- להיות אנשי כלל

הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך(רש"י ויקרא י)

הרב אלי הורביץ הי"ד שנהרג על קידוש ה' שואל: למה צריך שגדול הדור ימסור את נפשו כדי ששכינה תבוא? ועונה:

"אלא שמשה רבינו הבין, שדווקא ביום גדול זה, ברגע הראשון בו מתחילה לשרות דרך קבע שכינה בעם ישראל, צריך להתברר מצד מה שכינה זו מופיעה, ומכוח מה זוכה כל פרט מישראל להיות שייך אל השראת שכינה זו. מותם של קדושים אלו מברר, שעם כל גדלות השכל והדעה, עם כל התעלות הרצון, אין כל יכולת לאדם הפרטי לעמוד מצד עצמו אל מול הקדושה האלוקית האין סופית. אדם גדול וקדוש ככל שיהיה, המנסה להשתייך אל גודל האמת הזו מצד פרטיותו, נוראות האמת האלוקית שורפת אותו בהבל פיה "כי לא יראני האדם וחי". בירור זה יכול להופיע אך ורק על ידי מותם של האנשים הקדושים ביותר".

הרשב"ם מסביר בשונה מרש"י וכך הוא כותב:

ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר י"י:

בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע.... ואין מוקדם ומאוחר בתורה - ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך:

וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל.. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו.

בקרובי אקדש- הם אהרן ובניו, שלמרות צערם הגדול אינם מתאבלים אלא ממשיכים בעבודתם במקדש, מכיון שכהן גדול אינו איש פרט אלא איש כלל- שליח עם ישראל, וכאיש כלל הוא עוזב את כל טרדותיו ומחויבותיו האישיות ופועל למען הכלל.

לפי הרשב"ם ה' אמר זאת בפרשת אמור (ואין מוקדם ומאוחר בתורה) אשר ציווה על הכהן הגדול לא להתאבל גם לקרוביו.

גם אנו כבחורי ישיבה איננו אנשי פרט אלא אנשי כלל. ביציאתנו ל"בין הזמנים" חשוב שנתמקד בלהשפיע על כל הסובבים אותנו-משפחתנו, קהילתנו וכלל ישראל. זהו הזמן שנהווה דוגמא לתורת חיים והקרנת תורה.

"בין הזמנים" יש לו תפקיד רוחני בבניין האדם. זהו הזמן שבו הוא מיישם למעשה את המטען הרוחני שצבר בישיבה. זה הזמן לשלב תורה וחיים "בכל דרכיך דעהו".

אם נפעל מתוך ציווי ה'- נקבע עיתים רבות ללימוד התורה, נבחר את החוויות שיקרבו אותנו לבוראנו,ונהיה אנשי כלל שנשפיע על כל הסובבים אותנו, אזי אכן יהווה "בין הזמנים" נדבך חשוב בבנין אישיותנו. ונתפלל כולנו לסייעתא דשמיא, שאכן נזכה לקדש שם שמים ב"בין הזמנים".