תרומות על הבאר
(31 ??????? 2014) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

שיעורים

פרשת לך לך - לך אתן את הארץ הזאת

סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר

בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר - הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיוון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר - הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה – "לך אתן את הארץ הזאת". (ב"ר לט,ח)

אברהם אבינו מסתובב בעולם של פעם, ורואה מדינות שבהן אוכלים ושותים, המצב הכלכלי טוב, יש מה לאכול ומה לשתות - וכולם פוחזים. שם לא טוב לאברהם, שם הוא לא רוצה לגור. לאחר מכן הוא ממשיך ומגיע לסולמה של צור, והוא רואה שעוסקים בניכוש בשעת הניכוש וכו', פשוט עובדי אדמה שעושים כל מלאכה בזמנה, ועל כך הוא אומר "הלוואי שהקב"ה יגיד לי לגור פה". וכך אכן אומר לו הקב"ה - "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
זה מאד מעניין שהמפגש של אברהם אבינו עם א"י זה לא איזה ענן שעליו מתנוסס שלט ברוך הבא לארץ הקודש או איזה מלאכים עולים ויורדים, אלא בסה"כ ראה אנשים עובדים. השער של המדינה, מתבטא באותם אנשים עובדים. והדבר קצת קשה.

הביטוי הזה, של ניכוש בשעת ניכוש, ועידור בשעת עידור, מזכיר את הגמרא במס' ברכות –

"תנו רבנן:  ואספת דגנך. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר - אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך".. (ברכות ל,ב)

לכאורה נדמה ששני הפסוקים סותרים זה את זה, אך אומרת הגמרא "הנהג בהם דרך ארץ". ככה זה עובד: כשאתה יכול ללמוד- תלמד, כשאתה צריך לעבוד- תעבוד. ר' שמעון בר יוחאי אומר- אם אדם חורש בשעת חרישה וכו', תורה מה תהא עליה? (ודווקא זה מזכיר את מה שראה אברהם בארץ..) -תורה מה תהא עליה? אלא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע"י אחרים.

כשאברהם אבינו רואה מדינה שלמה אוכלת שותה ופוחזת, הדבר הראשון שהוא שואל זה - מי עובד בשבילם? כנראה היו שם עבדים כלשהם שעבדו בשבילם – המדינה מלאה בסודנים, בתאילנדים, בפיליפינים, וכל השאר- אוכלים, שותים ופוחזים.
רשב"י אומר שכשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית בידי אחרים, אך לא שהם אוכלים ושותים ופוחזים. במציאות שבה תורתם היא אומנותם, ומתקיים הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" כפשוטו.
נראה שיש כאן שתי גישות. מצד אחד רשב"י שאומר שעבודת הכפיים בעולם הזה היא בדיעבד, היא לשם פרנסה – לעומת הגישה של אברהם אבינו שמחפש לכתחילה את עבודת האדמה, את העמל. עבורו אין זה ביטולה של התורה אלא התרחבותה והמצע האנושי עליה היא פורחת.

הגמרא ממשיכה ואומרת-
אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. (שם)

 -כלומר, עבדו את האדמה בזמנים הקריטיים הללו, כך שלא תהיו טרודים בפרנסה כל השנה. לפחות כדרך הנהגה לציבור, אנחנו שומעים הדרכה הגיונית ובריאה: לא להזניח את העבודה ואת החומר אלא לחזק אותם שיהיו יציבים, שיהיה אפשר להתעסק בתורה בצורה נכונה ונינוחה. ואם הרבה עשו  כר' ישמעאל עלתה בידם, זה רק אומר שזאת הדרך הנכונה.
נחזור אל אברהם אבינו, שנכנס לא"י ורואה שעודרים בשעת עידור וכו'. אברהם מבין - פה חיים אנשים נורמאלים. זה פשוט להבין שלעשות כרשב"י זאת אינה הנורמה.
ידוע היה שה'אמרי אמת' משקיע בבחורים שלו. בראיון עם חסיד גור שנכנס כבחור ל'אמרי אמת', שאל אותו הרב על סדר היום שלו. אז הבחור מתחיל לספר- מתעורר, מתפלל שחרית. הרב שואל באיזה שעה הוא קם, ועונה הבחור כי הוא קם ברבע ל5. ומה אתה עושה מאז ועד התפילה? עונה החסיד, אני לומד חברותא לפני התפילה. מיד שאל ה'אמרי האמת'- ומתי אתה הולך לישון? עונה הבחור שבסביבות 11 וחצי. וממשיכה השיחה סביב יומו של החסיד, ובמשך כלמ השיחה מניד ה'אמרי אמת' בראשו ומראה עצמו כאילו שאינו שבע רצון. בשלב מסויים שואל אותו החסיד, הרב – מה לא טוב בהנהגות שלי בלימוד?
אומר לו האמרי אמת- אוכלים בזמן, ישנים בזמן, קמים בזמן- ככה גודלים תלמידי חכמים. למה אתה קם ברבע ל5?

להיות נורמאלי. זה מה שטוב. לא צריך לחפש להיות מחוץ לשגרה. בא אברהם אבינו ורואה שהאנשים הם נורמאלים. ועל זה אומר אברהם 'יהי חלקי עמהם'. אנשים שהעולם שלהם הוא עולם שלם, לא עולם שיש בו קונפליקטים.
הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. והחתם סופר אומר- "הרבה"- כלומר, כהדרכה לרבים, בהתייחסות לרוב הקהל, כ'הרבה' – אין זה נכון להורות להתנהג כר' שמעון בר יוחאי. זאת דרך של יחידים, ומי שנמצא שם יתנהג כך. בני אדם צריכים להתנהג כר' ישמעאל וכך תעלה ביד כולם.

במילואים תמיד יש איזה אחד שטוען שקראו לו בטעות. הוא עובר את המילואים ביחד עם כולם, אך לא מפסיק לרטון ולהרגיש שהוא לא במקום הנכון. ככה מתנהלים המעשים שלו בכל 30 ימי המילואים.
כך יש אנשים, שגישתם לגבי העולם הזה היא כזאת. הם חושבים שהם בכלל שייכים לעולם המלאכים. בטעות, הם הגיעו לכדור הארץ, לעולם הגופים.

אומר לנו ר' ישמעאל, קח את המציאות וחיה אותה כמו שצריך לחיות. לכתחילה, עם הצרכים האנושיים שלך בתורה אומה, בתור מפרנס. ר' ישמעאל לא אומר שאין כאן תורה, אלא להפך, זו המשמעות של התורה במלוא עוצמתה. צריך לזכור שהתורה שאנחנו לומדים צריכה בסופו של דבר להיות מחוברת עם דרך ארץ. אולי בשנות הישיבה אנחנו לפעמים נוטים לדרכו של רשב"י, אבל זה ייגמר ברגע ש"נצא לחיים שבחוץ".

אנחנו לומדים בישיבה על מנת לדעת תורה, לדעת לחיות חיים של יהודי תורני: מבחינת ההשקפה, ההסתכלות, על הפרנסה, החינוך והכל - "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", זה שהניכוש שלו הוא בשעתו, הוא זה שהאידיאולוגיה שלו מחוברת לחיים. חיי המעש שלו מחובר לדבר שבו הוא מאמין. אדם שיוצא בבוקר לעבודה, עם אור בעיניים מתוך ידיעה שהוא מגשים את שלו בעולם הזה - האיש הזה לא חי חיים כפולים, אלא חיים רחבים.

ולא סתם כך בדיוק הכניסה לארץ ישראל.
בויקרא נאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשון". מה הכוונה כמעשה ארץ מצרים? מתכוונים- כמעשה התושבים של ארץ מצרים. אם כן, אז למה שלא נאמר כמעשה המִצרים לא תעשון? מסתבר לומר, שזה לא תלוי רק בבני האדם, אלא שזה גם פוטנציאל של הארץ.

ועכשיו נאמר את הדברים בצורה אחרת: אותם ילידים שאוכלים ושותים ופוחזים, לא באמת היו להם עבדים כמו שאמרנו מקודם - אלא שהם גדלו במקומות עשירים, כך שהכל גדל לבד, הכל יש בשפע, הכל עובד לבד. "כמעשה ארץ מצרים" שהנהר עולה על גדותיו ומשקה הכל, לא תעשון. אל תחיו את חייכם על האדמה כך.

ואז הוא מגיע לארץ שעובדים בה: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". הפשט של הפתגם כמו שהבנו תמיד הוא, שמי שעסוק בתורה ופרנסה אין לו זמן לעשות חטאים. אפילו אם יש לו ח"ו טלוויזיה הוא עייף מדי בשביל לראות. אבל עכשיו הפשט הוא הרבה יותר עמוק: כשאברהם אבינו מסתובב במדינה שהוא רואה שכל מה שהאנשים עושים שם זה אוכלים שותים ופוחזים ואז הוא מבין כמה הם חסרים.. -סבתא שלי ז"ל, כשהיתה רואה תחרויות משונות בספורט אצל הגויים, הייתה אומר "זה נחת של גויים. יש להם שכל נינוח". כמה זה אמיתי - הם לא לחוצים על כלום אז הם ממציאים כל מיני שטויות. אפילו אם בקרב הגויים האלה יש אנשי ספר, שמנצלים את העושר הזה בשביל ללמוד להגות וכו', עדיין יש להם בעיה- אין חיבור בין זה לבין המציאות, כי שם איש הספר הוא לגמרי לא קשור לאיש המעש, שאוכל שותה ופוחז. יש ניתוק בין המושכלות ובין המציאות.

כשאברהם אבינו מגיע ורואה את האנשים עובדים. הוא רואה שיש חיבור בין תפיסת העולם, לבין החיים המציאותיים כמו שהם. ועל זה הוא אומר 'יהי חלקי עמהם'. שיגיד לי לשבת עם אנשים כאלה.

חזרה להיסטוריה של העם היהודי. אנחנו רואים כמה ממציאים יהודיים יש בעולם, כמה טוב יהודים הביאו לעולם. אלה אנשים שהחיבור בין הראש לידיים הוא מהותי. אסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כי אסור לנתק בין שני הדברים האלה.
ובאמת, כשעם ישראל חס ושלום, אכל ושתה ודשן והתעסק בכך בלבד, זה היה רגע שבו הפסיק החיבור בין האידיאולוגיה לחיי המעש, ובגלל זה גלינו מעל אדמנו.

וכעת, כשב"ה חזרנו אל אדמנוו, וזכינו לבתי מדרש שהם כבר מצור ולפנים, בתי מדרש תורניים ובעלי משמעות לאומית - אנחנו צריכים ללמוד תורה במשמעות של עודר בשעת עידור ומנכש בשעת ניכוש.

כמו שכתוב באחד מספרי החסידות, שמה שכתוב שאברהם הגיע והביט על סולמה של צור - זה על דרך סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
חיבור. מדרגות. לראות את בני הארץ היה להסתכל על הסולם, על אדמה שבכוחה לחבר בין עבודת השמיים ובין עבודת הארץ. מיד הביט עליו הקב"ה ואמר לו : "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון
ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון
ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון
ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון
סגן ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
סגן ראש הישיבה הרב מיכאל ימר