פר' וירא, אחריות הסטורית
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכם" (בראשית כב, ה).
על פסוק זה דרשו במדרש:
"ואני והנער נלכה עד כה מהו עד כה נראה מה יהיה בסוף כה שאמר לי הקב"ה כה יהיה זרעך" (תנחומא וירא כג).
פרשנות מדרשית זו קשה היא במקצת, ולמרות שאין זה מן ההכרח להקשות ממדרש אחד על חברו, כאן מתעוררת הקושיה מצד עצמה ולאו דווקא מצד הסתירה שבין המדרשים. בנקודת הסיום של פרשת העקידה נשבע הקב"ה לאברהם:
"וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (בראשית כב, טז-יח).
בדברי חז"ל אנו מוצאים כי שבועה זו לא היתה באמת סוף המעמד:
"מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ויאמר בי נשבעתי נאם ה'. א"ל אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך. א"ל אמור. לא כך אמרת לי ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך? א"ל הן! א"ל ממי? א"ל מיצחק. א"ל כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן. א"ל הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה (תנחומא, וירא, כג).
מקורות רבים עומדים על כך שהיה לו לאברהם מה לשאול את הקב"ה בעקבות הציווי על עקידת יצחק. אברהם לא שאל. בכך מתבטאת גדולתו. כיון שכך, עומדת הפרשנות המדרשית הדורשת את "נלכה עד כה" כמעין איזכור של מה שנאמר "כה יהיה זרעך", תמוהה במקצת. האם נשבר אברהם אבינו בדקה התשעים, ושאל בכל זאת את השאלה ההיא?
מסתבר שעלינו להבין את דברי המדרש בדרך שונה במקצת. כשעמד אברהם אבינו לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה, אכן עמדה לנגד עיניו ההבטחה ההיא "כי ביצחק יקרא לך זרע". ידע אברהם כי התיקון השלם, היעוד העתידי, עתיד לעבור דרך יצחק. חזון האומה הישראלית תלוי כל כולו ביצחק. והנה כעת נדרש הוא להקריב את אותו החזון על גבי המזבח. כאן בנקודה הזו, מתרכז התיקון כולו במעשה הנשגב של העקידה. אם יצחק עתיד למות במעמד זה, הרי שיש להשלים את התיקון כולו כבר כאן וכעת. דורות של יהודים שהיו עתידים לצאת מזרעו, דורות של לומדי תורה, דורות של אנשי חזון ומעש, דורות של מוסרי נפש ומקדשי שם שמים ברבים, דורות, דורות, דורות... הכל עמד כאן מקופל בדמותו של יצחק העקוד על גבי המזבח. את כל ההישגים הרוחניים שהיו עתידים הדורות הבאים לצבור, היה צריך אברהם להשלים במעשה אחד, מעשה העקידה.
הוא שאמר אברהם: "ואני והנער נלכה עד כה". "כה" זה איננו ציון מקום, אלא איזכור של "כה יהיה זרעך". איזכור של כל מה שתלוי ברגעים אלו במעשה העקידה. היה אחד הרגעים הנוראים בהם אדם בודד הרגיש את כל נטל ההיסטוריה של עמו, מוטל על כתפיו. והוא אדם אחד. האם יהיה מסוגל להטעין את מעשהו בעוצמות להן הוא ראוי?
"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כב, י). על פסוק זה פירש רש"י על פי דרשת חז"ל: "זאת נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלים מתן שכרה".
בשפ"א חיבר בין המדרש ובין המקרא עצמו. אברהם שולח את ידו לקחת את המאכלת שישראל אוכלים את מתן שכרה. כשאברהם אבינו לקח את המאכלת, היה ברור לו כי הוא אוחז כעת באותה המאכלת שישראל עתידים לאכול את מתן שכרה וכיון שכך, כל מעשה העקידה היה מואר באורה של אותה המאכלת. אברהם אבינו עושה את מעשה העקידה מתוך תחושה היסטורית. דורות עתידיים מקופלים במעשה אחד. את שהיו הם, הדורות כולם צריכים לתקן, תיקן הוא, מתוך המודעות העמוקה שאותה המאכלת שהוא אוחז ביד, היא המאכלת של כלל ישראל.
העקידה לא יצאה אל הפועל. אבל הכוונות, הן יצאו אל הפועל. ברגעים נשגבים אלו של שבטרם "אל תשלח" היו כל כלל ישראל מקופלים שם במאכלת. הם על נשיהם וטפם וכל יצירתם הרוחנית, הצטמצמו בחודה של מאכלת. הם שנתנו לו לאברהם את תעצומות הנפש, ואת היכולת להתכוון ולכלול במעשה העקידה את הכל.
כיון שכך, כיון שנעשה מעשה זה מתוך מודעות היסטורית עמוקה, כיון שכל כלל ישראל היו שם במעמד המאכלת, הרי שזכאים הם לאכול את פירותיה. מעשה שנעשה מתוך תחושה היסטורית הוא גם מעשה בעל משמעות היסטורית שכן המודעות ההיסטורית היתה אחת המרכיבים שעצבו את גופו של המעשה.
נראה שהצורך במודעות היסטורית כמעצבת את מעשינו מובעת גם במדרש הבא:
א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') הנה הוא יוצא לקראתך בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות מפוטמות היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם הה"ד (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' (רות רבה פר' ה, ו)
שלשה אנשים עשו מעשה מתוך מניע טבעי לגמרי, אלא שהיו נעדרי תחושת אחריות היסטורית. ראובן אינו מבין את המשמעות של הצלת יוסף. ראובן איננו מבין את המקום שיוסף אמור לתפוס במהלך ההיסטוריה כחוליה בתוך מהלך גלות וגאולת מצרים. אהרן איננו מבין את המעמד שעתיד משה לתפוס כאישיות החשובה ביותר בעיצוב דמותו של עם ישראל. בועז איננו מעלה על דעתו את התפקיד החשוב שעתידה רות לתפוס במהלך גאולת ישראל כאימה של מלכות, וכמייסדת שושלת משיח בן דוד. כיון שנעדרים הם תחושת אחריות היסטורית, עושים הם את מעשיהם בצורה די סתמית. אמנם אין בהם זלזול, אך אין בהם את המימד העמוק הראוי למעשה בעל משמעות היסטורית.
צריך אדם שיעשה את מעשיו בלבב שלם, כלומר, בצורה הטובה ביותר והמלאה ביותר. אדם היודע שהקב"ה מכתיב עליו הוא אדם המבין שלמעשיו יש משמעות שהיא מעבר לכאן ולעכשיו. דבר הנכתב, הוא דבר העומד לדורי דורות. הוא בעל משמעות היסטורית.
סיומו של המדרש פונה אלינו. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו אליהו כותבה והקב"ה ומלך המשיח חותמים. על תפקידו של אליהו אנו לומדים במדרש:
ובשנה השנית לאחזיה נגנז אליהו ולא נראה עד שיבא מלך המשיח ונראה ונגנז שניה ואינו נראה עד שיבוא גוג ומגוג. ועכשיו הוא כותב מעשה כל הדורות כולם (ברייתא דסדר עולם רבה, יז)
אליהו הוא שר ההיסטוריה. כשאדם עושה מעשה, מעשהו הופך להיות בעל משמעות היסטורית. אליהו הוא הכותבו. יש לדברים הללו משמעות עצומה לגבי כל מהלך ההתקדמות שלנו כעובדי ה'. לעיתים יש נטיה אצל בני אדם לזלזל בערכו של המעשה הפרטי, של האדם הפרטי. אדם איננו מייחס חשיבות מרובה למעשה קטן הנעשה בכל נקודה על פני מרחב החיים שלו. וכי מה הוא מעשה קטן אחד לעומת ערכם של חיים שלמים. הנקודה היא שהמעשים הקטנים הללו הם המעשים הנכתבים שם בספרו ההיסטורי של אליהו הנביא. כל אדם "עושה הסטוריה". כל אדם כותב את ספרו. כל אדם עושה מעשים שהינם בעלי משמעות היסטורית לעצמו, למשפחתו, לעמו, ולעולם כולו. התחושה הזו של אחריות היסטורית הינה בעלת משמעות לחשיבות שאנחנו אמורים לייחס למעשים הפשוטים שלנו. עשייה מתוך אחריות שכזו עתידה להניב עשייה בלבב שלם. עשייה שתוליד את משה רבינו, את משיח בן יוסף ואת משיח בן דוד.
