פר' כי תשא - שמירת השבת
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור שב"ה
פרשת כי תשא – ושמרו בני ישראל את השבת
גמ' יומא דף פה ע"א:[1]
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת... רבי שמעון בן מנסיא אומר (שמות לא) ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא...
לכאורה תמוה לשון דרשתו של רבי שמעון בן מנסיא: "אמרה תורה..." והרי אלו דברי חכמים ולא מפורש בתורה. הרב אונטרמן זצ"ל בספרו "שבט מיהודה" (שער ראשון אות כב עמ' סב) מסביר את הדרשה. כמו כן מסביר מדוע מובא הפסוק ושמרו בני ישראל... ולא שמור את יום השבת לקדשו האמור ליחיד. ותירץ שכאן חז"ל דקדקו בלשון הכתוב: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם", הכוונה שבני ישראל קבלו עליהם את חובת השמירה על הנכס היקר שהוא שבת שישאר לדורותם ברית עולם. ומצאנו דין מיוחד לגבי שמירה, שלא רק כי השומר חייב לשמור על החפץ שהפקידו אצלו אלא שיש לו חובה מיוחדת גם למכור את החפץ ולהוציאו מרשות בעלים לגמרי אם סכנת הפסד קיימת לבעל החפץ לאבד את הכל (וישנה מחלוקת ראשונים אם השומר חייב אם לא מכר, אם החובה למכור זה מדין השבת אבידה או מדיני שומרים). כיוצא בזה הדין קיים בם בהשבת אבידה. ולכן בני ישראל מחוייבים, לא רק שכל יחיד ישמור ולא יחלל את השבת, אלא גם חובה לחלל שבת אחת כשיש תועלת לשבת עצמה מפני שישמור שבתות הרבה, כמו זכות שיש לשומר להוציא החפץ מרשות בעלים כשזה לתועלת החפץ. ולכן "אמרה תורה...", היינו מה שהתורה השתמשה בלשון שמירה ביחס לשבת, יש כאן אמירה שיש לחלל שבת כדי לשמור שבתות הרבה.
על פי דברים אלו מובנים היטב דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ד':
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
מקורו של הרמב"ם שבית דין יכולים לעבור על מצוה כדי להחזיר רבים לדת הוא מדרשה זו של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומובן היטב על פי ההסבר הנ"ל.
לכאורה פקוח נפש נלמד מדרשת ר"ע (ברכות דף סא ע"ב): "רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. וממה שבשלש עברות חמורות יהרג ואל יעבור צריך למסור את נפש אם כן מוכח שבשאר עבירות אינו חייב למסור את נפשו. ואולי אפשר לומר שלולי הדרשות הנ"ל ה"א ש"בכל נפשך" קאי על כל המצוות. ואולי יתכן לומר באופן אחר: אם רק מהלימוד הזה הייתי אומר שאדם כלפי עצמו צריך לעבור עבירה כדי להינצל, אבל מנא לן שגם אחרים חייבים לעבור על איסורים כדי להציל נפש של אחר, ולכן צריך את הלימודים הנ"ל.
ובספר תוספת יום הכפורים (יומא פה ע"א, ומובא בציץ אליעזר חלק ה' סימן טו פ"א) כתב שהשאלה בסוגיה ביומא היא על ספק פיקוח נפש ולא על ודאי. אבל קשה שהרי הגמרא בהמשך שהפכרא של כולהו היא משום "אשכן ודאי ספק מנא לן" ומשמע לכאורה שהספק בגמרא היה על ודאי ולא על ספק. ויש אומרים שהגמרא שאלה במיוחד על שבת[2] יותר מאשר על כל העברות, ויש חומרא בשבת כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' הלכה טו:
השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם.
אבל זה דחוק לומר שהלימודים כאן הם רק על שבת.[3] שהרי אם כן מדוע הלימוד של שמואל הוא עדיף, הרי אדרבא דוקא הלימוד שלו לא מוכיח על שבת, שהרי אם הייתי אומר ששבת זה כמו עבודה זרה הרי כפי שהסברא של "וחי בהם" לא תופסת לגבי עבודה זרה כך לא תתפוס לגבי שבת, ומדוע שמואל עדיפא מכולהו.
ואם בכל זאת נאמר שאכן הלימודים בגמרא יומא הם דוקא לגבי שבת בגלל הדימוי לעבודה זרה, יש נ"מ מסברא זו, לגבי מה שמובא בשו"ע סימן ש"ו סעיף יד: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה", והביא המגן אברהם ס"ק כט את דברי בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, והוסיף דבר להלכה:
דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י) וא"כ אם רוצים לאנס' לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"א פעם א' אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"א.
הרי שאף שהרשב"א היתר לחלל שבת כדי להציל משמד, כיון ששבת הוקשה לעבודה זרה, אין לחלל שבת כדי למנוע עבודה זרה פעם אחת. והביא המגן אברהם את הטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (אמנם בבית יוסף בשם הרשב"א לא הביא את הדרשה "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה). אלא שאגב דברי המגן אברהם למדנו נפ"מ מהלימוד של "חלל עליו שבת אחת..." שיש לחלל שבת גם במקום שאין פקוח נפש ממשי אלא שכתוצאה מכך הוא ישמור שבתות הרבה.[4]
לפי סברת רבי שמעון בן מנסיא ניתן לומר שיש לחלל שבת גם על עובר, אף אם נאמר כדעת הפוסקים שאין לו גדר של חי (רע"א על משניות אהלות פ"ז משנה ו'), האם מותר לחלל שבת בשבילו. אם נאמר את הטעם של רבי שמעון בן מנסיה הרי מותר לחלל שבת, כיון שישמור שבתות הרבה. ובגמרא שבת דף קנ"א ע"א מובאת בריתא:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
וכתב הרא"ש ביומא פרק ח' סימן יג בשם רמב"ן שגם על עובר מחללים את השבת (וע' באור הלכה סוף סימן ש"ל, וע' תורת היולדת פרק ג' בסופו בהערה ד' שיתכן שגם תוך מ' יום מחללים). והדברים מפורשים בחידושי הרשב"א (נדה דף מד ע"ב):
וההורגו חייב. מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם, וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון, ואמרי' נמי בסנהדרין (ע"ב א') האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא, ואיכא למידק אם כן היכי אמרי' בשלהי פ"ק דערכין (ז' א') האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש, וי"מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, וההיא דאמרי' במס' שבת (קנ"א ב') תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר לומר דבן יום אחד חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת
הרמב"ם הביא את הלימוד של פקוח נפש כדי שיקיים שבתות הרבה בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ד' שהובא לעיל וכן הרי"ף במסכת שבת בסוף פרק השואל הביא לימוד זה המובא בגמרא שם:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
אמנם למעשה כתב הרמב"ם שפקוח נפש דוחה שבת בהלכות שבת פרק ב' הלכה ג':
כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.[5]
ויש נפ"מ שדנו בה הפוסקים, האם ניתן לחלל שבת עבור חיי שעה. שהרי אם מהטעם שיש לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הרי אסור לחלל שבת לחיי שעה. וכן כתב באור החיים בפרשתנו (לט, טז):
או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים, לא יחללו עליו שבת.
ובמנחת
משמע בגמרא שהמסקנה היא שהלימוד שפקוח נפש דוחה את כל התורה כולה נלמד מ"וחי בהם" ולא שימות בהם. וכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן שכ"ט:
אלא לפי שעה - ואע"ג דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה משום דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם...
והראיה החזקה לכך שלא מתחשבים בטעם כדי שישמור שבתות הרבה הוא מגמרא יומא דף פ"ד ע"ב:
והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרי ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל לייחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב נכרים נכרי אמר שמואל ולענין פקוח נפש אינו כן.
הרי שמחללים שבת כדי להציל אף ברוב גויים, ואף שברור שכשהתינוק יגדל לא יצטרך לשמור שבת ומצוות, כיון שהולכים אחר הרוב והוא גוי, אלא שלענין פיקוח נפש הולכים אין הולכים אחר הרוב ולכן מחללים שבת. הרי שמחללים שבת אף שלא יקיים שבתות בכלל.
והטעם שמותר לפקח את הגל באופן כזה, תוספות מסכת יומא דף פה ע"א:
ולפקח הגל אינו כן - אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל.
וע' מנחת אשר לגאון ר' אשר וייס שהביא עוד נפ"מ: א. הביא משו"ת בית יצחק (אה"ע ח"א סימן לט) שמותר להכניס ילד שוטה למוסד מיוחד לרפאתו ולחכמו אף אם יאכילוהו נבילות משום דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואף שהחתם סופר אסר ואמר שמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחתלפני המקום, גם החתם סופר לא דיבר במקום שיש אפשרות להחלמה. וכן הביא את הגרש"ק בחכמת שלמה על או"ח סימן שכ"ח סעיף מו, שמותר לחלל שבת כדי להציל מאור עיניו של אדם אף במלאכה דאוריתא, משום דס"ל לרבי יהודה דסומא פטור מכל המצות ואף שהלכה כחכמים שחייב, מ"מ רבהנו ירוחם פסק שהלכה כרבי יהודה, ולשיטתו ניתן לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
יוצא אם כן לכאורה שישנה סתירה בהלכה: שהרי כשאנו דנים על הצלת עובר או חילול שבת כדי להציל משמד אנו משתמשים בסברת ר"ש בן מנסיא לחלל שבת אחת כדי לקיים שבתות הרבה. ואילו כשאנו דנים על הצלה של חיי שעה או תינוק מושלך שיגדל ויהיה גוי, לענין הצלה אנו אומרים שמחללים שבת משום "וחי בהם". אלא שהסבר הדבר הוא שלהלכה אנו מתחשבים בשני הלימודים: גם של רבי שמעון בן מנסיא וגם בלימוד של שמואל "וחי בהם" ולא שימות בהם, ולכן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
[1] וכן במכילתא דרבי ישמעאל פרשת כי תשא פרשה א'
[2] ע' הרב משה ליכטנשטיין, מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, עלון שבות 146 כסליו תשנ"ו.
[3] אמנם ע' מאמרו של אוהד פיקסלר, דף קשר 996:
ברייתא זו הינה פולמוס סמוי כנגד הכתות בבית שני, שסברו שאין פיקוח נפש דוחה את השבת. הרמב"ם מזכיר את המחלוקת בתקופתו עם הקראים: "ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ) 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'" (הלכות שבת פ"ב, ה"ג). הרמב"ם רומז בהלכה זו לתפיסה הקראית שאין פיקוח נפש דוחה שבת. בימי בית שני היו מספר כתות בארץ ישראל שחלקו על ההלכה הפרושית. אנו מוצאים שהאיסיים חלקו על היתר פיקוח נפש בשבת, ועל דינים נוספים בהלכות שבת. שלושת התנאים (דור רביעי - דור החורבן) נשאל בדרך - מנין שפקוח נפש דוחה שבת. התנאים מבססים את יסוד ההיתר של פיקוח נפש לאור הלכות נוספות שבהם היה פולמוס עם האיסיים, ולהם היה ברור שיש לדחות עליהם את השבת.
וכיוצא בזה ראה את הויכוח בין הרב גורן לבין הרב נריה ביחס להיתר מלחמה בשבת. הרב גורן במאמרו: "הלחימה בשבת לאור המקורות", סיני ספר היובל, מוסד הרב קוק תשי"ח. וספר מלחמות שבת של הרב נריה. הרב גורן טען שבזמן החשמונאים בתחילה לא היו נלחמים בשבת משום שלדעתם מלחמה אינה דוחה שבת. ואחר כך באו בית דין של חשמונאים והתיר. והרב נריה תקף בחריפות השקפה זו, בלא להזכיר את הרב גורן בשמו, וטען נגד "חוסר-ההגיון שבדבר". עיי"ש עמ' ע' שכתב "לצערנו, אף אמוני תורה מסויימים נתלבטו ונתחבטו בהבלם ובחבטם של אלו [החוקרים] וכיון שקבלו 'תורה' מפי אחרים מבלי לבחון ומבלי לחקור, סופם שנוקשו ונלכדו ונתעלמה מהם הלכה בבואם לברר סוגית מלחמה בשבת לאור המקורות (ההדגשות במקור). וברור שהלכות פיקוח נפש היו מקובלים ומסורים מימות משה רבינו. וכבר בערב השבת הראשונה ששמרו ישראל, היה הכרח להודיע ולפרסם כי "פיקוח נפש דוחה שבת", שכן מחנה של רבבות שיש בו חולים ויולדות ותינוקות, אינו יכול להתקיים אף שבת אחת ללא חילול שבת, והתורה אמרה "וחי בהם ולא שימות בהם". ויש לומר שלפי זה ברור הצורך ללמוד מהפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", שנאמר להם אז כדי להדגיש שפקוח נפש דוחה שבת.
[4] שאלה קשה ששואלים רבים ביחס לקרוב רחוקים, ובפרט בחוץ לארץ: האם להרשות לאנשים להגיע לבית הכנסת בשבת מתוך מחשבה של "חלל עליו שבת" כדי שמתוך כך יגיע לשמירת התורה או למנוע התבוללות.
[5] ובאר באבן האזל שם שכוונת הרמב"ם:
דמצינו בגמרא ב"ק פ"ה ע"א ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי א"כ אפשר דהחולי בא לשם עונש וא"כ היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ד' להאדם בעבור חטאיו, ולזה אמר הא למדת שאי אפר שיהיו משפטי התורה עזר וסיעו להעונשין אפילו אם האדם מחוייב בהם, ולשון נקמה הוא עונש כמו בפ"ח מהל' תשובה הלכה ה'
