פר' ויצא- הסכם תנאים וביטול שידוך
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת ויצא – הסכם תנאים וביטול שידוך
פרשת ויצא, פרק כט פסוק כח:
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
בפרשתנו מתואר מעשה של הפרת הבטחת נישואין. לבן מציע ליעקב לקבל תמורת עבודתו עמו שכר ראוי. יעקב מקבל את הצעת לבן, אך מתנה אותה בקבלת רחל, בתו הצעירה של לבן, לאישה. למרות שיעקב מדגיש שהוא רוצה את רחל "ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אֹתה אליו... ויהי בבקר והנה הִוא לאה". כידוע יש הנוהגים לעשות הסכם תנאים בזמן השידוך, האם יש תוקף הלכתי להבטחת נשואין ולהתחייבויות של ההורים ושל הזוג לפני הנישואין? בזמנו התנאים היו גם שטר התחייבות של ההורים לפרנס כך וכך שנים את הזוג (ע' נחלת שבעה סימן ט' בתנאים אחרונים). לכן נוהגים לכתוב תנאים לעשותם בקנין סודר בין ההורים ועם הערבים, וכן יש נוהגים לכתוב בשטר התנאים שקבלו על עצמם בשבועה.
הבעיות הקשורות לכך, הם עצם הקנין איך הוא נעשה, שאלת קנין דברים שפירושו התחייבות לעשות מעשה או לתת, ולהתחייבות כזו אין תוקף. לעיתים קיימת בעית קנין בדבר שלא בא לעולם, וכן שאלת אסמכתא כיון שסומך דעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום (כדעת רש"י בסנהדרין דף כה ע"ב, וע' אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא).
גמרא קידושין ט' ע"ב מימרא דרב גידל:
אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה.
הגמרא אומרת בטעם הדין: "בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי" (ולכאורה "ההיא הנאה" זהו קנין כסף, וע' נחל יצחק חו"מ סימן מ'). אלא שאנו עוסקים לא רק בהתחייבות לתת כסף או שווי כסף במקרה של נישואין אלא גם בהבטחת הנישואין לכשעצמה.
לבעית האסמכתא:[1]
הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יא הלכה יח, בפרק העוסק בדיני תנאי ואסמכתא, כותב בשם חכמי ספרד פתרון לבעיה של אסמכתא:
כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו, ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.
וכן מובא בשו"ע אה"ע סימן נ' סעיף ו':
כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש. הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פרק איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בח"ה סימן ר"ז.
וכן בשו"ע חו"מ סימן ר"ז סעיף טז הביא המחבר את דברי הרמבם בשם חכמי ספרד:
כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין... וכן אנו נוהגים. הגה: ודרך זה מהני בכל דבר ובכל ענין, ויש מקומות שנהגו לכתוב שני שטרות חובות גמורים, ונותנין שתיהן לשליש, ואיזה צד שיעבור יתן שתי השטרות לכשנגדו. וי"א שקנס שעושים בשידוכים לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שבייש את חבירו. (וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו, ומיהו קנין צריך (מרדכי פ' א"נ), וכן נוהגין). וכן אם המלמד קבל עליו בעת שהשכירוהו קנס אם יחזור בו, ולא נמצא מלמד אחר מזומן, אינו אסמכתא.
ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, ועיין באבן העזר סימן נ"א.
[1] ראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא: "אסמכתא. התחייבות לחברו, שאדם מקבל על עצמו על צד הספק, התלוי בתנאי ידוע, בלי גמר דעת. בהוראת אסמכתא נחלקו ראשונים: יש מפרשים שסומך בדעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום, ויש מפרשים שמסמיך את חברו, היינו שמבטיחו שיסמוך עליו, שאם לא יקיים תנאו יתן לו כך וכך, ויש מפרשים שסמך את ההתחייבות בתנאי של מעשה ידוע."
[2] ראה ספר ההתחייבות, ורהפטיג עמ' 129
[3] וגם דבר זה נלמד מהפסוק בפרשתנו "אם יהיה אלוהים עמדי", ראה תורה תמימה כאן שהביא: "אם יהיה וכו' - פסק רבינו מאיר, דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן ע"י דאי הן, אם יהיה אלהים עמדי, וכן (פ' חקת) אם נתן תתן את העם הזה בידי [מרדכי פ"ד דב"ק]"
[4] אמנם בשו"ת הרשב"א חלק ה סימן סז חולק על רבנו תם: "ולענין מה ששאלת: אם תקיעת כף הוי כשבועה, אם לאו? ואפילו דבור בעלמא, אנשי אמת מקיימים אותו, דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב. אבל להיותו כשבועה, לא שמענו."
[5] אבל ע' אצל ורהפטיג, ההתחייבות עמ' 390 העעה 64 שבמהדורת הריב"ש הוצאת מכון ירושלים תשנ"ג הביאו בהערה ראיות נוספות לדברי הטור.
[6] ואגב, כך כתב הנודע ביהודה על הנחלת שבעה בענין התנאים: "ודע שבספר נחלת שבעה כתב דברים שאין בהם ממש ובהבל פיו מלאו לבו לחלוק על פוסקים גדולים אשר צפרנם עבה ממתניו. ולפי שרוב דבריו בענינים אלו אין בהם ממש לכן לא רציתי להביא דבריו כלל." (את נחלת שבעה חיבר תלמיד הט"ז רבי שמואל הלוי סגל)
[7] ועיין על זה בשו"ת מהרש"ם חלק א' תשובה מה שכנראה חולק על מהרי"ק. ועיין תחומין כרך יא עמ' 303 שכתב שדברים אלו, שלא יבריחו זה מזה, יכול להתיר האזנת סתר של הבעל כלפי האשה או ההיפך.
