שיחה לפר' פקודי: איזהו עשיר, השמח בחלקו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כתוב בפרשתנו:
"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות פרק לח פסוק כב)
ומפרש רש"י במקום:
"ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה - אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים" (רש"י שמות פרק לח פסוק כב)
כותב המהר"ל על השוני בין משה לבצלאל:
"יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן... ויש להתחיל בעיקר. אבל בענין המעשה, יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד....התחיל בכלים תחלה...כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשיה" (ספר גור אריה על שמות פרק לח פסוק כב)
המהר"ל מלמדנו שכל דבר שאנחנו מבררים אותו צריך ללבן אותו בשני מישורים האלו שפעלו משה ובצלאל, גם בעומק הרעיוני, וגם במישור המעשי. ככה נוכל להתקדם בעבודת ה' שלנו, בשילוב של השניים: בלימוד ובמעשה. נשתדל היום בשיחתנו לעסוק בשני מישורים אלו.
בשיחתנו היום נדון ביחס בין גשמיות ורוחניות, ובדרכים שאדם יכול לקנות את מידת השמחה. נשתדל לאור דברי המהר"ל לדון בעיון בנושאים אלו וכן בהצעות מעשיות.
בתחילת פרשתנו מופיע סיכום כללי של הזהב, הכסף והנחושת שהיה במשכן.
שואל הספורנו: מדוע התורה צריכה לחשב את הסיכום הסופי של הזהב הכסף והנחושת שהיו במלאכת המשכן? למה זה כל כך חשוב? יתרה מזאת, הרי כל אחד יכול לעיין בפרשות הקודמות, לבדוק כמה זהב,כסף,נחושת , היה בכל כלי ולחשב בעצמו את הסך הכללי? מדוע התורה צריכה לעשות זאת?
עונה הספורנו:
"העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים... ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס... ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם" (ספורנו שמות פרק לח פסוק כ"ד)
במשכן היתה ההוצאה הפחותה ביותר לעומת בית המקדש הראשון והשני, אך השראת השכינה היתה הגדולה ביותר. השראת שכינה לא תלויה בעושר חיצוני אלא באנשים. אנשי המשכן היו בדרגה גבוהה יותר מאנשי בית ראשון ושני. העושר במשכן איננו המטרה, אלא אמצעי כדי שתהיה הרגשה מיוחדת שנכנסים פנימה לקודש . התורה רוצה להעביר לנו מסר, שהקדושה והשכינה תלויים באנשים ולא בשום גורם אחר, ולכן כתבה את כלל הסכומים.
בישיבה לא הבניינים הם עיקר הישיבה, אלא התקדמות התלמידים, וההתמדה בלימוד, ובניין האישיות, הם עיקר הישיבה.
המשך חכמה מסביר על פי אותו יסוד, מדוע משה שבר את הלוחות הראשונים.
וכך הוא כותב:
"וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד, אשר לא חשבוהו לספק כלל כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר"ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה" (משך חכמה פר' כי תשא)
בני ישראל ראו את משה כגורם של השראת שכינה וברגע שמשה נעלם כביכול גם השכינה איננה, אז הם חיפשו אמצעי אחר להשראת שכינה. משה שבר את הלוחות כדי שיבינו העם שברגע של חטא הקדושה נעלמת , כי הקדושה היא לא בחפצא אלא בגברא. בני ישראל חשבו שהקדושה היא בחפצא. משה רצה בשבירת הלוחות להראות לעם שהסיבה שהוא שובר את הלוחות כי אין קדושה כעת בלוחות. היות והעם חטא הקדושה נעלמה, ולכן אין כאן לוחות אלא אבנים בלבד, ולכן הוא שוברם. אין קדושה עצמית בלוחות ואין קדושה עצמית במשה ואין קדושה עצמית במשכן, הכל תלוי בדביקות של ישראל בבורא. זה המסר בשבירת הלוחות, וזהו המסר של הסיכום הכללי של הזהב הכסף והנחושת.
יש למסרים אלו השלכה חשובה על חיינו. כאשר יש אתגר (כלכלי,רפואי,ועוד) נדרשים אנו להשתדלות מעשית ורוחנית. חובה עלינו להבין שהשתדלות הרוחנית (ע"י תפילה ותחינה ועמל בלימוד התורה) היא העיקר. ההשתדלות המעשית היא רק יצירת ובניית צינורות השפע ממרום. אך השאלה אם יהיה שפע תלויה בהשתדלותנו הרוחנית.
הרמב"ן לאור דברינו מסביר, מדוע ספר שמות מסיים בפרשיות המשכן ולא ביציאה ממצרים. לכאורה פרשיות המשכן היו צריכים להופיע בתחילת ספר ויקרא כהקדמה לקורבנות.
וכך הוא כותב:
"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם....ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" (הקדמת הרמב"ן לספר שמות
הגלות אינה מסתיימת ביציאה הפיזית ממצרים מדגיש הרמב"ן, אלא החזרה למעלת הרוחנית של האבות, וזה קורה רק אחר בניית המשכן. ולכן ספר שמות-הספר שבני ישראל יוצאים מגלות לגאולה, מכיל בקרבו גם את פרשיות המשכן.
כתוב במדרש:
"כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו. והיו מצטערין הכל, מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב..... ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל מיד. הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב...מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו מסיחין ומרננין ואומרים: ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה, ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים, שנאמר (שמות כה) 'ושכנתי בתוכם'" כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו נכנסו כל ישראל אצל משה.... ולמה לא היו יכולין להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן, כיצד הנדבה נתנה על ידי ישראל, והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב. ולפי שהיה משה מיצר, העלים הקב"ה מהם ולא היו יכולין להעמידו.... עד שאמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם.. אמר משה: רבש"ע! איני יודע להעמידו! אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו" (מדרש תנחומא פקודי פרק יא)
המפתח לכל הוא השתדלות בחיים אבל לדעת שההשתדלות היא רק בניית האופן לקבלת השפע אך אינה השפע עצמו. רק ה' הוא הנותן שפע, ולכן העבודה הרוחנית היא העיקר.
כותב הרב ברוך אזרחי:
"כאן, בעצם, מתגלה סודו של כל "עולם העשייה". סוד זה שני יסודות כלולים בו. האחד, כי עולם זה, אינו מתקיים אלא על ידי עשייה. כך רצתה חכמתו יתברך, שכל מה שנעשה בעולם הזה, לא בא אלא על ידי עשייתו של אדם. כך בכל התחומים, תחום הרוח ותחום הגשם.... היסוד השני הוא, כי כל תחום העשייה של האדם, מתבטא ב"עסוק בידיך". שכן ההצלחה, אינה באה אלא על ידי "ואני מקימו". עשייתו של אדם לעולם לא תהא יותר מאשר "עסוק בידיך".... שהרי מסתובב לו האדם וזקף לזכות עצמו, דברים שאליבא דאמת אינם בתחום "סגולותיו"...החכמה העצומה היא, להבחין בחוט המבדיל בין גזירת הכתוב, שלא תבא ההצלחה אלא על ידי ה"עשייה" ומתוכה, לבין ה"הצלחה" כשלעצמה, שאינה באה אלא מ"ואני מקימו". (הרב ברוך מרדכי אזרחי – "ברכת מרדכי" על פרשת פקודי)
אדם יכול לחשוב שהוא פועל בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אך אין זה נכון. חובה להבין שה' נותן הכל, ואנו רק מאפשרים בהשתדלותנו את נתינת ה'.
אני מרגיש שאחד הדברים שגורמים לבני אדם לא לחוות את המסרים הללו ולא להרגיש שבאמת הרוחניות זה העיקר, זה מין מחשבה כזאת שהכסף זה מה שיעשה את האדם שמח, ויש ערך לכסף בפני עצמו. אנחנו אמנם מתפללים שתהיה פרנסה ברווח, עושר וכבוד, אבל לא זה מה שעושה את האדם שמח – זה טוב שיהיה, אבל זה לא המהות.
מהי המהות של השמחה? מהי באמת השמחה? איך משיגים אותה? נביא מספר הכוונות, כיצד כל אחד יכול לקנות את המידה של שמחה בעבודת ה'.
א. להיות רוחני ולא משעובד לגשמיות .השמחה לא תלויה בתאוות גשמיות אלא בגדלות הנשמה. שמחה היא משהו פנימי באדם.
הרמח"ל כותב:
"בהתרבות השמחה – הנשמה מתלהטת בכל כוחותיה" (רמח"ל פתחי חכמה נב)
אדם שלא מרגיש מספיק שמח, סימן שיש לו הרגשה של ריקנות. אדם שנשמתו היא העיקר וחי חיים רוחניים לא מרגיש ריקנות.וכשהאדם לא מרגיש ריקנות, אז הוא מאושר ויש בו שלמות ושמחה. אדם צריך להבליט את הדברים הנשמתיים בתוכו. אם אדם מרגיש ערכי, רוחני, אז הוא באמת שמח, "לישרי לב שמחה".
ב. מיצוי הפוטנציאל של האדם-להיות אדם שלם. אדם שמרגיש שיש לו כח נפשי שלא בא לידי ביטוי, הוא ירגיש חסר, וזה יביאו לידי עצבות.
הרב קוק כותב:
"השמחה מידה גדולה היא. האדם נמצא בשמחה כשהוא בשלמות. כאשר הוא בחסרון הוא בצער. והשמחה באה ע"י השלמות הנפשית" (הרב קוק-עין אי"ה)
אדם שלא מרגיש שמח זה אדם שמרגיש שחסר לו משהו, שיש לו כוח שלא בא לידי ביטוי. הוא לא מגיע למיצוי אישיות.
ג. מציאת משימת חייו של האדם. אדם צריך להבין בשביל מה הוא חי, מה התפקיד שלו בעם ישראל, אחרת הוא ירגיש ריק.
כותב בית יעקב:
"ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגזו עוד... כי העיקר ממה שאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, וכ"ז שלא בא ע"ז המקום הוא מוטרד מאד.... וכן נמצא בכל נפש בפרט דבר השייך לו.וזה הוא מקומו, וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק ע"י שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו ולא ישיג אותו כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, עי"ז הוא מטריד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחברו שהשיג לקח את שלו" ("בית יעקב")
אדם שלא מוצא את השליחות שלו, את התפקיד שלו, את הייחוד שלו, לא יכול להיות שמח. לאור זאת נבין את דברי הנביא שכאשר עם ישראל יהיה בארץ ישראל הוא לא ירגז יותר. הייחוד של עם ישראל זה להיות בארץ ישראל. כעם הם ממלאים את השליחות שלהם כשהם בארץ ישראל, וממילא הם יהיו שמחים.
לפעמים אדם טועה בשליחות שלו וחושב שהשליחות שלו היא תפקיד מסוים, ולכן הוא מאד משתדל להשיג תפקיד זה, אך לא תעזור לו כל ההשתדלות בעולם, והוא לא ישיג את התפקיד הזה כי זה מיועד לאדם אחר שזו שליחותו. ואדם שניסה ולא הצליח, ירגיש מתוסכל וחסר שמחה שהוא לא קיבל את זה, אבל הוא לא קיבל את זה כי זו באמת לא השליחות שלו. הוא טעה בהבנה מה התפקיד שלו, מה השליחות שלו.
ד. נתינה לזולת.
כותב המהר"ל:
"השמחה היא שמוציאה אל הפועל. אם האדם עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל, אבל בעת שמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל" (מהר"ל חידושי אגדה ג רלד)
השמחה זה אדם שפועל ונותן. כי זה עניין השמחה, מוציאה את נפש האדם לפעולה .
ה. הבנה עמוקה וברורה שהקב"ה מנווט את העולם כולו, כולל את האדם. אם הקב"ה לא נתן משהו לאדם סימן שזה לא טוב לו. המקנא לא יכול להיות שמח. וכדי שאדם יהיה שמח, הוא חייב לעבוד על עצמו שכלל לא תהיה בו מידת הקנאה. אם נבין שה' הוא אבינו והוא נותן לנו את מה שטוב לנו, אז כלל לא תהיה בנו קנאה באחרים.
כותב אבן עזרא:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?!ועתה אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך, לא יחמוד אותה בלבו.. כל משכיל צריך שידע כי אשה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם..... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד" (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יד)
אסור לאדם לקנא, מי שיש לו קנאה לא יכול להיות שמח. אדם צריך לעבוד על המידות. "ולישרי לב שמחה" – ישר לב זה אדם שמבין שמה שהוא קיבל, מה שיש לו, עם זה הוא שמח. הוא לא מחפש דברים שלא שייכים אליו. זו כוונת חז"ל באומרם: "איזה עשיר השמח בחלקו".
יהי רצון שנזכה פה בבית המדרש להגיע כולנו למדרגה של "לישרי לב שמחה", ונשמח במה שהקב"ה נתן לנו, כי כך נגיע לייעודנו ומשימת חיינו.
במתן תורה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, כי הבינו בשכל שכך צריך להיות. אך ר' מאיר במדרש אומר "ליבם לא היה עמהם". הם היו במנטאליות של עבד, ועבד לעולם לא שמח, כי עבד איננו במיצוי אישיותו. הכתרים שקיבלו היו לאור זאת שהשליטו את השכל על הרגש. למרות שברגש רצו מנוחה ולא לעשות דבר ולא להיות עבדי ה', הבינו בשכלם שאין זה נכון, ולכן אמרו נעשה כעת ובעז"ה בעתיד נשמע-נשמח עם התורה.
נס פורים גרם לקבלת התורה מתוך שמחה גדולה. זו חובתנו בחודש זה, ללמוד ולקבל תורה מתוך שמחה עצומה, שתגרום להעלאת מדרגת הדביקות בבורא.
אנחנו חייבים לדאוג בעבודת ה' שלנו שהחודש הזה אדר שני יהיה מלא שמחה, שמחה של עבודה, שמחה של דביקות, שמחה שתיצור קשר אמיתי – "רחמנא ליבא בעי" – לקשר אמיתי בינינו לבין הבורא מתוך שמחה, ונזכה כולנו, כציבור וכיחידים, ל"הדור קיבלוה בימי אחשורוש", "ולישרי לב שמחה".
