[1] ראה: ירושלמי, ראש השנה א, ב: "שמות חודשים עלו בידם מבבל". וכך בבר"ר מח, ט. וראה בחידושי הריטב"א ראש השנה ג, א ד"ה 'חדא דשני'.

[2] ראה: נחמיה ב, א; אסתר ג, ז (ניסן); שם ח, ט (סיון); נחמיה א, א (כסלו); אסתר ב, טז (טבת); עזרא ו, טו; אסתר ג, ז ועוד (אדר).

[3] כיוצא בכך מצאנו בספרות חז"ל 'משחקים לשוניים' בצורתה של מילה יוונית על מנת ליצור עבורה משמעות בשפה העברית או הארמית. ראה: י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, רמת-גן 1991, עמ' 118-119.

[4] ספר קושיות, אות פח*, מהדורתי, ירושלים תשס"ז, עמ' עז.

[5] איני יודע מקור נוסף הדורש את שמותיהם של כל החודשים; בירושלמי (הנ"ל הע' 1) דרשו שלושה משמות החודשים קודם שנשתנו בידי שבי גלות בבל.

[6] ש' אליצור, בתודה ושיר: שבעתות לארבע הפרשיות לר' אלעזר בירבי קליר, ירושלים תשנ"א, עמ' 100, שו' 2-1; ומשם הביאור שבסמוך.

[7] ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 689, שו' 4-3. ביאור (בעיקר ע"פ אליצור, שם): ניסן גילו: שמחת הגאולה שבחודש ניסן. לשעבר ולבא: ש'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל' (מכילתא דרשב"י, שמות יב מב). דבור לשם ניסן: נקרא על שם הניסים שנעשו בו.

[8] ש' שפיגל, אבות הפיוט: מקורות ומחקרים לתולדות הפיוט בארץ ישראל, בעריכת מ"ח שמלצר, ניו-יורק וירושלים תשנ"ז, עמ' 240-239. סימון השורות כבמקור. תודתי לש' אליצור על ההפנייה למקומה הנדפס של ה'קדושתא'.

ביאור (ממני, בעיקר; ביאורו של שפיגל רחוק מלספק): 81 האותיות: העתידות. ע"פ ישעיה מא, כג; מד, ז; מה, יא. ומצוי בפייטנים, כמו ב'קדושתא' לפרשת שקלים ליניי, שו' 1: "אוֹתִיּוֹת הַבָּאוֹת שַׁרְתָּה" (מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ב, מהדורת צ"מ רבינוביץ, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 244), ושיעורו: את המאורעות העתידות ראית. וקדמוניות: דורות ראשונים. ושיעור הטור כדוגמת ישעיה מא, ד: 'מי פָעַל ועשה קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון, ואת אחרונים אני הוא'. | 82 עבור: בזמן, כמו ויק"ר יט, ה: 'כמה ימים וכמה שנים, כמה קיצים וכמה עיבורים'. זה חודש: ניסן, ע"פ שמות יב, ב: 'החודש הזה לכם'. עת עברתה: כשבראת את העולם. ודימוי בריאת העולם לעיבור והריון מצוי, כמו 'הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם' (מחזור לראש השנה, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תש"ל, עמ' 244). ושיעור הטור: כשנברא העולם בחודש ניסן (עי' בר"ר כב, ד לדעת ר' יהושע; ועי' להלן, הערה 9). | 83 אותותי כל חדשים: שֵׁמות כל החודשים (על 'אותותי' בהוראת 'שֵׁמות', ראה מאמרי [שבכתובים]: 'אות=שֵׁם ולהפך'), ושמא כוונתו: האותיות של שמות החודשים. | 84 רשמתה: קבעת. בעד כל מפעלות: כנגד כל המאורעות העתידות להיות בהם. | 85 אות החדש ניסן: שֵׁם חודש ניסן. באותות: כנגד האותות והניסים העתידים להיות באו הניסה: ביציאת מצרים, עליה נאמר: 'או הניסה א'להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים... ככל אשר עשה לכם ה' א'להיכם במצרים' (דברים ד, לד). נתיחס: נקבע. | 86 ניסן בשבעה נִסין: וכנגד שבעת הניסים העתידים להיות בחודש זה (וראה ביאורו של שפיגל, לאלו שבעת ניסים כיוון). באות: לשון רישום וכתיבה (ואולי 'אות' משמעותה 'תיבה', אמנם לא מצאתי הוראה כזו בלשון הפייטנים אך היא מצויה בספרות הראשונים). הניסה: שבפסוק 'או הניסה א'להים...', עי' בביאור לשו' 85. נתנוסס: נתגדל. ושיעור הטור: השם 'ניסן' נקבע כנגד שבעת הניסים העתידים להיות בו שנרמזו בתיבת 'הניסה', בהם החודש נתגדל. ועי' ביאורו של שפיגל. | 87 ניסן נתנסה: ניסן נתגדל. בענמים: במצרים, והכוונה ליציאת מצרים. | 88 יתנסא: יתנשׂא, יתגדל. בנס אֻמים: ע"פ ישעיה מט, כב (דברי הקב"ה על אחרית הימים): 'הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה'. | 89 והעומד לנס עמים: המשיח, ע"פ ישעיה יא, י; בר"ר צט, ח; תנחומא מהד' בובר ויחי, י; מדרש תהלים כא, א. | 90 יעמוד בניסן: ש'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל' (מכילתא דרשב"י, שמות יב, מב). ובמעוטי עמים: בתוך ישראל (ע"פ דברים ז, ז), בשביל לנוססן: לגדלם. | 91 מנסן. מנשׂאן, את ישראל, שבחודש זה נגאלו ועתידים להגאל. | 92 מנוסן: משגבם, מלשון תהלים נט, יז: 'כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי'. | 93 כנֻסן: בו יתכנסו הגלויות. ועי' בביאורו של שפיגל. | 95-94 הוא נוססן: המשיח ינשא ויגדל לישראל לשם נורא מרום וקדוש: לשמו של הקב"ה.

[9] כך גם נראה מפיוט ה של ה'קדושתא', המשכו הישיר של הפיסקה המצוטטת בגוף המאמר: "אָז כָּל חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וְהָלַךְ / וְזֶה חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וּמָלַךְ" (שפיגל, שם, עמ' 240, שו' 97-96). כלומר: 'אז', בבריאת העולם, לאחר ש'אוֹתִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת לְפָנֶיךָ הֶעֱבַרְתָּה', כל חודש קיבל את 'נִיסּוֹ', דגלו, הוא שמו (ואולי הכוונה למזלו), 'וְהָלַךְ'; אבל חודש ניסן ('וְזֶה חוֹדֶשׁ') קיבל את שמו 'וּמָלַךְ' על כל החודשים, שהוא הראשון להם. שתיבת 'אז' בלשונות הפייטנים מתייחסת פעמים רבות לבריאת העולם או לקודם הבריאה.

[10] אין פייטננו דן בסיבת השמות של כל חודשי השנה אלא רק בשֵׁם חודש ניסן, כי ביצירתו זו של'פרשת החודש' המדברת בחודש זה הוא המתאים להיות הנושא היחידי.

[11] ראה: י' חזני, 'מתן תורה לעתיד לבא', דרך אגדה, ד-ה (תשס"א-תשס"ב), עמ' 75-73, 108-106, ובכל הנסמן שם; מ"ח שמלצר, 'נפלאות בריאת העולם, יציאת מצרים והגאולה שלעתיד לבוא, בפיוט קדום', מאה שערים: עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים לזכר יצחק טברסקי, בעריכת ע' פליישר ואחרים, ירושלים תשס"א, עמ' 86-71.

[12] קשה לדעת בבירור אם נתכוון לומר סיבה נוספת לשֵׁם החודש, או שרק דרש את שמו בדרך 'לשון נופל על לשון'.

[13] ראה: שמות יג, ד ('אביב'); יב, ב ('ראש' ו'ראשון').

[14] שפיגל, אבות הפיוט (לעיל, הערה 8), עמ' 241-240, שו' 107-96. ביאור: ניסו: דגלו, שלטונו. וזה חודש: חודש ניסן. ועליהם רמוזים ארבעה כוסות: כנראה, שארבעה כוסות הם כנגד ארבעת שמות החודש, ואיני יודע מקור לכך. אביב [...] חביב: ע"פ ההגייה הארצישראלית שהחליפה אל"ף-חי"ת (עי' עירובין נג, ב; י' קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית, בעריכת ז' בן-חיים ואחרים, ירושלים תשל"ז, עמ' רט ואילך). לנס ניסא: לנס גדול ('נִיסָּא' = נִישָׂא), וכנראה הכוונה לניסי יציאת מצרים. הושם: נתמנה. וחסן: נתחזק. למלכים ולרגלים: ע"פ משנה, ראש השנה א, א: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים".

[15] לכך ש'אביב' הוא מלשון 'אב', ראה רש"י, שמות כג, טו: "אביב, לשון אב - בכור וראשון לבשל פירות". ועי' גם אבן עזרא, שיה"ש ו, יא ד"ה 'באבי'. והשווה ספר קושיות (לעיל, הערה 4), אות פח, עמ' עו, הנותן טעם לשמו של החודש 'אב': "אב - לשון 'אביב', שהוא תחילת הקציר".

[16] ראה מכילתא דרשב"י, שמות יג, ד: "'היום אתם יוצאים, בחודש האביב', בחודש שהוא כשר, לא חם ולא צונן...".

[17] כדבריו בטור הראשון שבפיוט: "אָז כָּל חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וְהָלַךְ / וְזֶה חוֹדֶשׁ - קִבֵּל נִיסּוֹ וּמָלַךְ". היינו, כל חודש קיבל את דגלו (שלטונו) ומלך על חודשו, וחודש ניסן מלך על כולם. הענין שחודש ניסן 'מולך' על כל חודשי השנה הובע גם בשבעתא קדומה לפרשת החודש: "לְחָדְשֵׁי שְׁנֵים עָשָׂר / שָׁת נִיסָן נָגִיד וְשַׂר" (ע' פליישר, 'חדשות לעניין 'ראש ראשי חדשים'', מחקרים באגדה תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת ע' פליישר [ואחרים], ירושלים תשמ"א, עמ' קלא, שו' 22-21). ומקור הענין בשמות יב, ב: "החודש הזה לכם ראש חדשים", ודרשו רבותינו (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת בא, מסכתא דפסחא, פרשה א, מהדורת הורוויץ-רבין, עמ' 7): "מגיד שניסן ראש לחדשים".

[18] ע' פליישר, 'עיונים באופיים הפרוזודי של אחדים ממרכיבי הקדושתא', הספרות, ג (תשל"ב), עמ' 578. פליישר (שם, עמ' 572) מצדד ביחוס הקדושתא לקלירי, ורק מחמת זהירות נמנע מליחסה אליו בוודאות. אמנם לאחרונה הראה ע' הכהן על מקבילה לשונית בין הקדושתא לפרשת זכור (שהיא והקדושתא שלפנינו יצאו מאותו מחבר) לפיוט קלירי ודאי, התומכת ביחוס הקדושתאות כולן לקלירי. ראה מאמרו: 'לבירור זיקתם של מדרשי אסתר לפיוטי ההרחבה הקיליריים לפורים 'אספרה אל חוק' ו'אמל ורבך'', נטועים, ז (תש"ס), עמ' 50 הערה 18. בנוסף לכך, גם ב'מאגרים' (אתר מפעל המילון ההיסטורי) יוחסה הקדושתא בוודאות לקלירי.

ביאור: מסותיו: נסיו. עי' דברים כט ב ובתרגום. ליציאת אסירים: ליציאת ישראל ממצרים. לגזי גלים: עוברי הים, הם ישראל שעברו את הים בשביעי של פסח. לראש שנים: ניסן הוא ראש השנה לכמה דברים, עי' משנה, ראש השנה, א א. לשבת מלכים: ניסן הוא ראש השנה למלכים, עי' משנה, שם.

[19] הדברים מפורסמים וידועים, והרבה נכתב בעניינם. כן כותב עזרא פליישר, כי "מן המוסכמות היא, שאין לפייטן הקדום אלא מה שעיניו רואות בספרות חז"ל. התלמודים וקובצי המדרשות הם המקור לרוב הרעיונות והעניינים שפייטן מעצב בחיבוריו". ראה: ע' פליישר, 'מבטלי עשרת הדיברות - בפיוט, במדרש ובתרגום', תרביץ, סו (תשנ"ז), עמ' 86, ובמקומות נוספים. וראה עוד: צ"מ רבינוביץ, הלכה ואגדה בפיוטי יניי, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 280-263; אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן (לעיל, הערה 7), מבוא, עמ' 209-203; הנ"ל, רבי אלעזר בירבי קליר - קדושתאות ליום מתן תורה, ירושלים תש"ס, מבוא, עמ' 79-76. והשווה: ש' ליברמן, 'חזנות יניי', סיני, ד (תרצ"ט), עמ' רכא-רנ.

[20] ראה: ע' הכהן, קדושתאותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי למועדי השנה, ע"ד, א, ירושלים תשס"ד, עמ' 218-213.

[21] אין צורך להתייחס לנוסח המחודש "הרואה ניסן בחלום, ניסי ניסים נעשו לו", שייחס-כביכול ר' מנחם מנדל שניאורסון (האדמו"ר מליובביץ) לתלמוד הבבלי (ברכות נז רע"א) באחת משיחותיו - ראה שיחת שבת פרשת אחרי, שבת הגדול, ה'תשכ"ז (בתוך: שיחות קודש מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש - תשכ"ז [באידיש], חלק ב, עמ' ז): "און דאס איז אויך דער ענין פון חודש ניסן, ווי די גמרא זאגט: הרואה ניסן בחלום, ניסי נסים נעשו לו, שזהו ענין נס בתוך נס..." [תרגום לעברית בתוך: ספר השליחות, ברוקלין תשמ"ט, עמ' 226: "וזהו גם ענינו של חודש ניסן, כפי שאומרת הגמרא: הרואה ניסן בחלום - ניסי ניסים נעשו לו, שזהו ענין נס בתוך נס...". ושם בהערה 6 צויין: "ברכות נז רע"א ובפירוש רש"י, וראה פסיקתא זוטרתי (=מדרש לקח טוב), בא יב, ב"]. שלפנינו שם נאמר: "הרואה 'הונא' בחלום - נס נעשה לו; 'חנינא', 'חנניא', 'יוחנן' - נסי נסים נעשו לו", והנוסח 'ניסן בחלום' אינו מתועד בשום כתב-יד (עי' דקדוקי סופרים, ברכות שם, ועוד) ומקור קדום אחר. ככל הנראה, גם רמ"מ שניאורסון עצמו לא נתכוון לומר שכן נכתב בתלמוד שלפנינו, אלא דבריו הם מעין דרשה עצמית על-פי דברי התלמוד שם, שאות נ רומזת לנס. כן משמע משיחה אחרת שלו (פרשת שמיני, ה'תש"ל, בתוך: שיחות קודש מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש - תש"ל [באידיש], חלק א, עמ' ג; הסוגריים במקור): "וואס דערפאר איז אויב מ'זעט ניסן בחלום, איז 'ניסי נסים נעשו לו' (לפי ברכות נז, א - מצד די צוויי נו"ן'ען וואס זיינען פאראן אין 'ניסן')...".

[22] ראה ברכות נה, ב: "כל החלומות הולכים אחר הפה... והוא דמפשר ליה מעין חלמיה". אמנם דרשת 'ניסן'='נסיון' מצויה גם במדרשים ארצישראלים (עי' להלן, הערה 25), אך גם שם ההקש 'ניסן'='נסיון' לא נועד כדי לתת טעם לשֵׁם החודש, אלא הוא בדרך 'לשון נופל על לשון', כדי לפתור לאדם ששמע בחלומו 'ניסן לית את חמי', ממש כמובא בתלמוד הבבלי. על השימוש ב'לשון נופל על לשון' (פארונומאסיה) ובמשחקים לשוניים אחרים לפתרון חלומות, ראה: ח' וייס, מעמדו ותפקידו של החלום בספרות חז"ל: קריאה ספרותית ב'מסכת החלומות' שבתלמוד הבבלי, ע"ד, ירושלים תשס"ז, עמ' 227-220, ובכל הנסמן שם.

[23] ש' אליצור, שארית יוסף: פיוטי ר' יוסף הלוי החבר, ירושלים תשנ"ד, עמ' 58, שו' 1; ומשם הביאור שבהמשך. תיבת 'ניסיו' [='נִסָּיו'] אין קריאתה בטוחה, ושמא יש לקרוא 'ניסין' [='נִסִּין'], עי' שם, ביאור לשו' 1. ולפי שאין בכך משמעות לענייננו העדפתי – לרהיטת המובאה – את הקריאה 'ניסיו'. לזמנו ומקומו של ר' יוסף החבר, ראה שם, מבוא, עמ' 16-14; נספח, עמ' 110.

[24] פיוט 'ישורון ביראת צור תהא חביב', נדפס אצל: ע' פליישר, 'ראש ראשי חדשים', תרביץ, לז (תשכ"ח), עמ' 273, שו' 27-26. ביאור: לעמוסים: לישראל.

לתיארוך הפיוט, ראה שם, עמ' 277. ויעודו לקהילה הארצישראלית שבפוסטאט ברורה מאליה, שכן נכלל במנהג ה'קידוש' לראש חודש ניסן, מנהג ארצישראלי מובהק, עי' במאמרו הנזכר של פליישר, עמ' 265 ואילך; הנ"ל, 'עוד לענין ראש ראשי חודשים', סידרא, ז (תשנ"א), עמ' 50.

[25] ט' בארי, החזן הגדול אשר בבגדאד: פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני, ירושלים תשס"ג, עמ' 283, סי' פט, שו' 7. ביאור (על-פי בארי, שם): ניסן: בחודש ניסן. נסים בו כעש: כאשר עשה בו ניסים. לעם מאמין: לישראל.

גם בפיוט שליווה את ה'קידוש' לליל ראש חודש ניסן, מנהג ארצישראלי מובהק, נחרז 'ניסן' ב'נס'. ראה פליישר, 'עוד לענין ראש ראשי חודשים' (לעיל, הערה 23), עמ' 60, שו' 16-15: "לְעַם אֻמַּץ וְחֻסַּן / נָתַן נֵס לְנוֹסְסָן / נִיסָן". אלא ששם ה'נס' הוא מלשון תהלים ס, ו: "נתת ליראיך נֵּס לְהִתְנוֹסֵס", שהוא מלשון 'נסיון' (עי' תרגום; בר"ר נה, א) או 'מנוסה' (עי' תנחומא מהד' בובר וירא מג), ולא מלשון 'ניסים'. כמובן מאליו, אין להבין כל 'ניסן' הסמוך ל'ניסים' כבא ללמדנו שטעם שֵׁם החודש הוא על שום הניסים. לדוגמא, בקדושתת י"ח לראש חודש ניסן לר' לעזר החזן, פייטן ארצישראלי שפעל כנראה במאה התשיעית, נאמר: "חִדּוּשׁ מוֹפֵת זֶה אֵלִי / נִסִּין וִישׁוּעוֹת כֵּן לַחֲזוֹת לִי // בְּנִיסָן שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי וְגִילִי / עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי" (ע' פליישר, 'קדושתאות י"ח לראשי חדשים ולחנוכה מאת לעזר החזן', קבץ על יד, סדרה חדשה, ספר ט [יט], ירושלים תש"מ, עמ' 45, שו' 18-15; לזהות הפייטן, לזמנו ולמקומו, ראה שם, עמ' 44-43). אין הפייטן מבקש אלא שיזכה לחזות בניסים והישועות שהקב"ה עתיד לעשות בחודש ניסן בו עתידה להתרחש הגאולה, ואין כאן כל רמז ששמו של החודש הוא מהוראת 'ניסים'.

[26] ראה: איכ"ר א, טז, שאחד מתלמידי ר' יוחנן אמר לרבו: "חמית בחלמי, דאמרין לי באדר את מיית וניסן לית את חמי", ופתר לו רבו: "באדר את מיית - בהידורה של תורה את מיית; וניסן לית את חמי - נסיונין לית את חמי". וכך בתנחומא, בראשית, יג [=תנחומא מהד' בובר בראשית, מ], על אחד מתלמידי ר' עקיבא: "מעשה בתלמיד אחד, מתלמידי רבי עקיבא, שנאמר לו בחלום: 'באדר אתה מת וניסן אינך רואה'... וסיפר חלומו לפני ר' עקיבא, אמר לו: באדר אתה מת - בהידורה של תורה אתה מת; וניסן אין אתה רואה - שוב אין אתה בא לידי נסיון...". והשווה לעיל, ליד הערה 21. וראה עוד לעיל, הערה 24.

[27] ראה לעיל, הערה 24.

[28] בפיוטו של ר' יהודה, דלעיל, ליד הערה 11.

[29] מדרש לקח טוב, שמות יב, ב, מהדורת ש' בובר, ווילנא תר"מ, דף כו ע"ב. והשווה פירושו למקרא הנזכר מאסתר: "'בחודש הראשון הוא חודש ניסן', חודש שנעשו בו נסים לאבותינו, במצרים, ועל הים, ועל הירדן". ראה: מדרש לקח טוב, אסתר ג, ז, בתוך: ש' בובר (מהדיר), ספרי דאגדתא על מגלת אסתר, וילנא תרמ"ז, עמ' 98. תודתי לידידי ר"ש נקש שהפנני למקור זה.

[30] לכך שהגאולה העתידה תהיה בחודש ניסן, ראה מכילתא דרשב"י, שמות יב, מב [=ראש השנה יא, א]: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין ליגאל"; מסכת סופרים כא, א: "וכן לעתיד לבא, עתיד המקדש להבנות בניסן". אך איני יודע מקור חז"לי ברור שחודש ניסן מסוגל להיעשות בו ניסים בזמן הזה, היינו קודם בוא הגאולה, כפי שמשמע מלשונו של ר' טוביה ב"ר אליעזר. והשווה 'מדרש קדום בלתי ידוע לאסתר' שפירסם צ"מ רבינוביץ (גנזי מדרש: לצורתם הקדומה של מדרשי חז"ל לפי כתבי יד מן הגניזה, תל-אביב תשל"ז, עמ' 159-158), ש'אוהביו וחכמיו' של המן אמרו לו: "היהודים הללו יש להם חודש אחד שהקב"ה עושה להם בו ניסים, אין הדא הוא - לית את קאים...". והכוונה, כמסתבר, לחודש ניסן. היינו, בנקודת הזמן של גזירת המן אמרו לו 'חכמיו' שבחודש ניסן הקב"ה 'עושה להם בו ניסים', בהווה (תודתי לידידי ר"ש נקש שהפנני למקור האחרון). ושמא ניתן להבין כן מר' פינחס הכהן, המפייט: "נִיסָן קָבוּעַ עֲשׂוֹת נִסִּים בּוֹ / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר בּוֹ יָבוֹא" (אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן [לעיל, הערה 7], עמ' 691, שו' 20-19), אם נתייחס לצלעית הראשונה כמתייחסת להווה ולצלעית השנייה כמתייחסת לעתיד. ועדיין אין הדברים חלוטים.

[31] לעיל, ליד הערה 8, שו' 88-87.

[32] עי' לעיל, ליד הערה 8, שו' 86-85 ובביאור שם.

[33] ברכות נו, א. 'הלל המצרי' הם מזמורים קיג-קיח מתהלים, הנאמרים בפסח כהודאה לגאולת מצרים. ואצטט בשלמותה את הפיסקא הנוגעת לענייננו: "אמר ליה [רבא לבר הדיא]: אקריון הללא מצראה בחלמא. אמר ליה [בר הדיא]: ניסא מתרחשי לך". ופירש רש"י (הדיבורים המתחילים מודגשים): "'הללא מצראה', הלל שאנו קורין בפסח, לפי שיש הלל אחר הקרוי 'הלל הגדול', קורין לזה 'הלל המצרי'. 'ניסי מתרחשי לך', שעל ידי נסים נקרא 'ניסן', שעל כל צרה הבאה לישראל אומרים אותו על גאולתן".

[34] אמנם ברור, שאין להבין מדברי רש"י שהתלמוד הבבלי (בו הובא מעשה בר הדיא) הכיר את הדרשה 'ניסן'='ניסים'. אין כל הכרח לשרבב את המשפט 'שעל ידי נסים נקרא ניסן' כדי לפתור את חלום רבא לכיוון הניסי, שמספיק לכך הפרט 'הללא מצראה' הנאמר לאחר כל גאולה ניסית. אלא שדרכו של רש"י ויתר הפרשנים האשכנזיים-צרפתיים לפרש את התלמוד הבבלי לעיתים על-פי מסורות ארצישראליות שהגיעו לאשכנז וצרפת, שלא בהכרח היו מוכרות לבעלי התלמוד הבבלי עצמם. על תופעה זו, הרווחת יותר בקרב בעלי התוספות, ראה: א"א אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, ב, מהדורה חמישית מורחבת, ירושלים תשל"ו, עמ' 710-703; ע' פוקס, 'דרך ההכרעה, סמכות של טקסטים ומודעות עצמית: הרהורים על דרכי הפסיקה בשלהי תקופת הגאונים', ‫סוגיות במחקר התלמוד; יום עיון לציון חמש שנים לפטירתו של אפרים א' אורבך, ירושלים תשס"א, עמ' 121 הערה 65. תודתי לידידי רמ"מ הוניג שהפנני לשני מקורות אלו.