ישיבת שעלבים

(25 אפריל 2024)

קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

הערה בעניין תינוק שנשבה

הרב טוביה כצמאן

הערה בעניין תינוק שנשבה

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ז): חמשה הן הנקראים מינים, האומר שאין שָם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שָם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שָם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים, כל אחד מחמשה אלו הוא מין[1].

ובהשגת הראב"ד שם: והאומר שיש שָם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

לפי הראב"ד האומר שאלוקים הוא בעל גוף אינו מין, ויכול אף להיות גדול מהרמב"ם (או מהראב"ד עצמו, תלוי אם 'ממנו' לשון נסתר או לשון מדברים).

הרי שהרמב"ם והראב"ד חולקים אם טועה בדעות שייכת לגביו טענה והתנצלות של אונס או לא.

* * *

מפורסם איך שתירץ רבי חיים מבריסק את הרמב"ם מקושיית הראב"ד (הובא ע"י ר' אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים במאמר שיבוש הדעות): 'דער וועס איז נעביך אאפיקורוס - איז אויך אאפיקורוס', ר"ל מי שהוא אפיקורוס[2] מִסְכֵּן, אנוס או מוטעה, גם הוא אפיקורוס. בכפירה לא שייך שוגג, כי סוף סוף האיש הזה הוא כופר, וטענה של אונס בדעות אינה מתקבלת כלל.

אבל הרמב"ם עצמו במו"נ ח"א סוף פרק לו מזכיר את טעותו של מי שנתלית כפירתו בעצמו יתברך, והדוגמאות שהוא נותן שם הן בדיוק חמשת הנקראים מין בהל' תשובה[3]. רק בעניין הטעות הזאת הוא מזכיר שאין לטועה התנצלות שכך קיבל וכך הבין את הפסוקים, כי יש חיוב לעיין בשכל או לכל הפחות לקבל מן המעיינים, ויש ללמוד את הפסוקים בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן בן עוזיאל. ואין לומר שהרמב"ם שכך הוא בכל טעות בדעות, שהרי הקראים טועים בעיקר השמיני מי"ג עיקרים, שהם כופרים בכך שתורה שבעל פה מן השמים, ואעפ"כ כתב בהל' ממרים פ"ג ה"ג 'בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגידלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצוות, שהרי הוא כאנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם - הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה'[4]. עכ"ל. ויש לתת טעם לחילוק, שבני הקראים טועים במסורה החסירה להם באונס גמור, אבל מינות היא טעות שהשכל יורה עליה, ולכן אין בה טענה של אונס ומוטעה.

* * *

כתב הטור יורה דעה סי' קנט, 'משומד שכפר בעיקר מותר להלוותו בריבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו'. ע"כ. ויש לשאול מה הדין בתינוק שנשבה.

ז"ל הבית יוסף שם: 'ולענין הקראים נראה לי דלהרמב"ם בפירוש מתניתין קמייתא דחולין (פ"א מ"ב) דחשיב להו כתינוק שנשבה בין הגוים אין להם דין משומדים ואסור להלוותם ברבית. ואף על גב דלפי מה שכתב בעל נמוקי יוסף (על הרי"ף ב"מ מב, ב), והוא דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם, אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של גוים מן המורידים הוא, אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם ומותר להלוותן ברבית, לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי נמוקי יוסף'. עכ"ל[5].

מכאן שאע"פ שאסור להלוות בריבית לתינוק שנשבה לכו"ע, יש מחלוקת ראשונים מה גדרו של תינוק שנשבה: לדעת הרמב"ם אע"פ שהקראים עומדים בין ישראל כיון דנולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הם נחשבים תינוק שנשבה, והנמוקי יוסף חולק וס"ל שאין תינוק שנשבה אלא מי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם (ופשוט שאין הקראים בכלל). וכ"כ הר"ן בחידושיו לב"מ עא, ב והרמב"ן שם, ועי' שבלי הלקט ח"ב סי' מו (עמ' קפו-קצ)[6]. והם מביאים ראיה נגד הרמב"ם ממה שכתוב בירושלמי ע"ז פ"ה סה"ד שמותר להלוות לכותי ברבית, ולכאורה לדעת הרמב"ם הכותים גם כן בגדר תינוק שנשבה, שהרי נולדו בין הכותים וגידלו אותם על דעתם, ואם כן היה צריך להיות אסור להלוות להם ברבית! אמנם לדברינו לעיל לק"מ, כי לשיטת הרמב"ם אין דין תינוק שנשבה במינות, והכותים הרי הם מינים, שעברו על איסור ע"ז כמפורש בחולין (דף ו, א), מה שאין כן הקראים, שהם כופרים בתורה (הל' תשובה פ"ג ה"ח) אך אינם מינים, ושייך לגביהם דין תינוק שנשבה.

היוצא מדברינו שהמחלוקת אם שייך דין תינוק שנשבה במינות תלויה במחלוקת מהו תינוק שנשבה.

נמצא לפי דברינו שמי שעומד בין ישראל וטועה טעות של מינות אינו תינוק שנשבה לכו"ע.

...והנה נס דחנוכה הוא נס האחרון עד הגאולה במהרה בימינו, והוא בחינת רגל. ועל זה כתיב 'אם אמרתי מטה רגלי - חסדך ה' יסעדני', כי לולי הישועה מאתו ית' נראה שהיו קרובים להשכיח תורה ומצוות ברוב הגזירות שלהם. ובהלל נרמז כל הארבע מלכויות, ושהכל בהשגחת הקדוש ברוך הוא עלינו לטובה: שובי נפשי למנוחייכי כו' כי חלצת נפשי ממות - רומז לגלות בבל, עיני מדמעה – במדי, רגלי מדחי – ביוון, ואתהלך לפני ה' - הוא בגאולה העתידה במהרה, כי עתה שנתקן גם בחינת הרגליים א"כ חסר לנו רק להתהלך בארצות החיים, וחנוכה מלשון חינוך, כמו שמחנכין התינוק לילך בעצמו כמ"ש 'חנוך לנער על פי דרכו'.

(שפת אמת בראשית לחנוכה שנת תרנ"ב)

[1] עי' בקונטרס הראיות לריא"ז ר"פ חלק שכתב על דברי הרמב"ם האלו שהן חוץ לתלמוד. ונ"ל שאין כוונתו כמו שמשמע מדברי המהדיר ה"ר אברהם יוסף וורטהיימר ז"ל שם הע' 12 שדבריו נגד פשטות התלמוד, אלא ר"ל שאין ראיה לדבריו מהתלמוד, לכן המשיך וכתב 'ואמנם כי כן הדעת מכרעת וכן פשוטן של מקראות' כו'. מ"מ לפי דברינו בסמוך יהיה ראיה לדברי הרמב"ם מהירושלמי ע"ז, וע"כ הריא"ז יפרש שם כמו שאר הראשונים הנזכרים בסמוך.

[2] בוודאי הכוונה כאן למין ולא לאפיקורוס, וכנראה שיגרת לשונו של הגר"ח היתה על פי נוסח הרמב"ם המצונזר שהיה לפניו.

[3] זהו אם נשווה בין מש"כ במו"נ 'יאמינהו בעל הפעליות או ייחס לו איזה חסרון שיהיה' למש"כ בהל' תשובה 'האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל', ועי' מו"נ ח"ב פכ"ה וצ"ע. ולכאורה ע"פ מש"כ במו"נ ע"כ אינו פוסל בהל' תשובה אלא צייר קדמון, ולא חומר קדמון. תדע שאפשר ללמוד כן בהל' תשובה ממה שהראב"ד השיג שם לפרש ברמב"ם לא כדברינו, ולאפוקי את דברינו.

[4] במהד' פרנקל נוסף כאן: ואין ממהרים להורגם. אבל יש עוד שינוי אחר בגירסא שם, ובמקום'ונולדו בין הקראים' כתוב 'ונולדו במינות'. ויש לדון אם דווקא במינות יש חיוב מיתה על תינוק שנשבה, או אפילו על כל טועה בדעות. ויש לחקור אם עדיין נחשב שיש חיוב להחיותו או לא. ויש לעיין בפיה"מ חולין פ"א מ"ב (בכל המהדורות ובב"י יו"ד סי' קנט), ובשו"ת רא"ם סי' נז, ומבי"ט ח"א סי' לז, וקול גדול סי' כז, ומל"מ הל' מלוה פ"ה ה"ב, ושאר האחרונים שהיתה לפניהם הגירסא הזאת. ואכמ"ל.

[5] בשו"ע יו"ד סי' קנט ס"ג פסק כמו הרמב"ם בענין הקראים, אע"פ שהוא דעת יחיד בהגדרתו של תינוק שנשבה, כנראה ע"פ מש"כ בב"י כאן מפני שהוא היחיד שמצא שפסק עליהם מפורש. הרמ"א שם מוסיף את הפסק של הרמב"ם לכל תינוק שנשבה. לכאורה נמצא שהפסק היוצא מכל זה הוא כמו הרמב"ם, אף שהוא דעת יחיד. אבל מעניין לראות מש"כ הפוסקים אח"כ, שפירשו את הפסק בדרך המקרב אותו לדעת שער ראשונים. ועי' הרב מנחם אדלר, בירורים בדין תינוק שנשבה, ישורון יב (ניסן תשס"ג) עמ' תקנב-תקסו.

[6] ברצוני לציין שמהדורת שבולי הלקט חלק שני של הרב שמחה חסידה היא אחד הספרים החשובים ביותר שהוציא לאור 'מכון ירושלים', וחבל מאוד שרק הכרך הראשון יצא לאור לפני כעשרים וחמש שנה (תשמ"ח), ועד עתה לא יצא לאור הכרך הבא. המהדורה הקודמת של החלק השני של שבולי הלקט המתוקתקת במכונת כתיבה, של סבו של הרב חסידה, יצאה לאור לפני קרוב למאה שנה מתוך כתב יד אחד בלבד, ואינה ניתנת כמעט להשגה.