המעין -

חזרה למאמרי המעין

'משנה אותיות נשמה': השפעות רעיון זה על לימוד המשנה

מרדכי מאיר

'משנה אותיות נשמה': השפעות רעיון זה על לימוד המשנה

משנה - נשמה

לימוד יומיומי

הלימוד הראשון והאחרון בכל יום

זמנים מיוחדים

סיכום

משנה - נשמה

מפורסם הקשר בין לימוד המשנה לבין נשמת החי או הנפטר, והוא בא לידי ביטוי במנהגי לימוד שונים[1]. האר"י הקדוש בספרו 'טעמי המצוות' בפרשת ואתחנן כתב את סדר הלימוד שעל האדם לנקוט בו דבר יום ביומו, ולימוד זה כולל בין השאר גם את המשנה. בהמשך הדברים הוא מביא את הכוונה שצריכה להתלוות ללימוד המשנה: "וע"י קריאתך תכוין שֶמִן אותיות משנה יהיה נשמה"[2]. הדברים נכתבו בקצרה, ואין בהם הסבר מהו הדמיון הפנימי שבין המשנה והנשמה; אך בספר 'אזור אליהו' הציע הרב אליהו הכהן האיתמרי את ההסבר הבא:

משום שידוע שאם ירצה האדם להתעסק להשיג מהות נשמתו ומה תוארה וגוונה ותפיסת מקומה יוציא בהבל ימיו ולא ישיג כלל, כדרך הסומא שלא ראה מאורות מימיו שאם ירצה להשיג חילוף הגוונים יצא לריק כל יגיעו ולא ישיג כלל. כן דומה-בדומה, הרוצה להכיר מהות נשמתו רק מפעולותיה יוכל להכיר כוחה וגודל מעלתה, אמנם היא סתומה בלי השגה. כן דומה-בדומה המשנה, שאם ירצה האדם להבין בה לפסוק דין מתוך המשנה מוציא זמנו לריק ולא ישיג כלום, כדחז"ל כל המורה דין מתוך המשנה הרי זה מבלה עולם, לפי שהיא סתומה וחתומה[3]...

הדמיון בין המשנה לנשמה על פי הסבר זה נובע מחוסר היכולת לעמוד על טיבם של השתיים. לצידו של הסבר זה נאמרו גם הסברים שונים על דרך הסוד.

משעלה הרעיון היוצר את הזיקה בין משנה לנשמה, הוא הוביל לקביעת לימוד משנה בנקודות ציון חשובות מבחינת נשמתו של האדם[4].

לימוד יומיומי

היו שדרשו שבכל יום יעסוק אדם במשנה כדי ל'פרנס' את נשמתו. כך למשל האר"י הקדוש כתב: "טוב ללמוד משניות בכל יום... וגם הוא סגולה להמשיך נשמה שהיא אותיות משנה"[5]. דברים אלו נכנסו לתוך דברי הפוסקים, ובכללם: באר היטב[6], קצור שלחן ערוך[7], משנה ברורה[8] וכף החיים[9]. כך למשל מסופר על האדמו"ר מבלוזוב ששאל את הרב אהרן ראטה האם הוא לומד משנה בכל יום, תוך שהוא מוסיף: "שכל אדם צריך ללמוד לכל הפחות כמה משניות בכל יום, וזה נצרך מאוד לתיקון הנפש, משנה אותיות נשמה כי זה טוב לנשמה"[10]. גם על הרב אהרן הגדול מקרלין מסופר שהזהיר ללמוד יום יום משנה מטעם זה[11]. וכך כתב הרב אליעזר זוסמן סופר בצוואתו: "...אכתוב לך בני אהובי דרך הלימוד. בכל יום ויום תלמוד משניות כל ימי חייך, כי זה סגולה גדולה לנשמה כי משנה אותיות נשמה, וגם מתוך כך תהיה בקי באיזה שנים בלימוד כל התורה..."[12]

הלימוד הראשון והאחרון בכל יום

היו גם שציינו שתחילת היום וסופו הם שני הזמנים בהם חל שינוי במצב נשמתו של האדם, ולכן הם מתאימים במיוחד ללימוד משנה. על הלימוד בתחילת היום כתב רבי שלמה גנצפריד בקצור שלחן ערוך:

אם אפשר לו להשכים ולקום בחצות הלילה לעשות אז תיקון חצות, מה טוב... ואח"כ יעסוק בתורה איש איש כפי יכולתו. ושיעור משניות קודם לכל דבר (ועי"ז זוכה לנשמה, משנה אותיות נשמה)[13].

והיו שכללו בלימוד בסופו של היום בסמוך לשינה, לימוד שראו לו חשיבות רבה[14], דווקא משנה[15]. כך ר' יעקב ישראל מסוליצא הורה לסיים את היום בלימוד משנה: ..."ואחר כך ילך לאכול פת ערבית... ואחר האכילה ילמוד עוד משנה כי גודל מעלתה [ורמז משנה אותיות נשמה], ויאמר קריאת שמע"[16]. ואכן מסופר על הרב מסוליצא ש"דקדק ללמוד משניות קודם השינה, באומרו שגם בשינה צריך ללוות הנשמה במשנה (אותיות נשמה)"[17]. ועל רבי מאיר אייזנשטט מסופר שעסק בזמן זה במשניות דווקא מהטעם הנ"ל, תוך שהוא שם דגש על לימוד משניות מסדר קדשים וטהרות[18].

זמנים מיוחדים

כניסת שבת: מנהג נפוץ הוא לומר בכניסת שבת את פרק במה מדליקין. הסברים שונים נאמרו למנהג זה[19], אחד מהם נוגע לנשמה היתרה שבאה לו לאדם. וכך כתב הרב וולדנברג בשמו של החתם סופר (שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן נ):

וחביב עלי מה שראיתי מכבר בחדושי חתם סופר עה"ת מהדורא רביעאי[20] בדרוש לר"ה שבסוף פרשת וילך, שעומד על טעם מנהגן של ישראל בכל תפוצותיהן שבע"ש בתפילת ערבית אומרים פרק משניות במה מדליקין, דבספרי רבותינו ז"ל כתוב טעם על זה כדי שיזכור ע"י זה איזה הן הפתילות ושמנים הכשרים להדליק בהן. וטעם זה נכון על מנהג אחב"י שבספרד שנוהגין לומר הפרק הזה קודם קבלת שבת, אבל למנהג אחב"י שבאשכנז שאומרים אותו אחר סיום תפלת ערבית אינו מספיק הטעם הזה (וכמובן שזאת השאלה של הח"ס ישנה גם למנהגינו כאן שאומרים אותו אחר אמירת מזמור שיר ליום השבת, דהא סו"ס זה כבר אחר קבלת שבת). ומביא שהרב השל"ה ז"ל מביא בסידורו שער השמים משם הרמ"ק שיש טעם עפ"י קבלה לומר פרק במה מדליקין, ואיהו מדידיה מוסיף ליתן עוד טעם, והוא עפ"י מה שאיתא בבה"ט בשם האר"י ז"ל שאחר שישכים בבקר יהיה תחילת לימודו פרק משניות, כי ע"י זה מתיישבת הנשמה בגופו, כי משנה אותיות נשמה. ולפי זה אחר תפלת ערבית בשבת, שכבר קיבל נשמה יתירה, כדי ליישב אותה לומדין פרק במה מדליקין, כי יען הנשמה קרויה נר, כדכתיב כי נר ה' נשמת אדם, כדאיתא בגמ' פרק זה, לכן לומדין פרק משניות זה שמדבר מעניני נר. ודפח"ח. ולפי טעמו זה של הח"ס יש להסביר את מנהגינו אנו שאנו אומרים פרק ב"מ מיד אחרי אמירת מזמור שיר ליום השבת, והיינו שלפי האמור הוא המשכיות ענין קבלת השבת, ובאמירת מזמור שיר ליום השבת קבלנו עלינו את השבת, ובהוספת אמירת פרק ב"מ אנו ממשיכים עלינו תוספת הנפש שקיבלנו באמירת המזמור ומיישבים אותה בגופנו...

בר מצוה: כתב בכף החיים: "וטוב ללמוד משנה באותו יום מפני שהוא אותיות נשמה"[21]. הדגש המיוחד שביום זה הובהר יותר בדבריו של הרב גרוס, שעמד על השינוי שעוברת נשמתו של הנער בר המצוה: "יש לבחור בר מצוה ביום זה לתעסק בלימוד התורה וענייני היראה, ורצוי שילמד משניות, כי 'משנה' אותיות 'נשמה', עבור הנשמה החדשה שנכנסת בו"[22].

לעילוי נשמת נפטר: המקום בו תפס לימוד המשנה מקום נכבד ביותר הוא במסגרת הפעולות הנעשות לעילוי נשמתו של נפטר. יש שציינו שלימוד זה עדיף על פני שימוש של האבל כשליח ציבור[23], אם כי היו שנתנו הסבר אחר לחשיבות לימוד משנה לזכר הנפטר. כך למשל מובא שבעל התוספות יום טוב נשאל על ידי המהר"ל לפשר מנהג לימוד המשנה לזכרו של נפטר, והשיב לו כי מכיוון שהצדוקים כפרו בתורה שבעל פה ובתחיית המתים אנו לומדים משנה, כביכול להזכיר שכשם שיש תורה שבעל פה יש תחיית המתים, והמיתה איננה אלא זמנית[24].

לימוד זה יש שכתבו אותו בלשון סתמית, ללא ציון צורת לימוד או חומר לימוד מסוים. כך למשל בקשו"ע סימן רז אות ה כתב: "נוהגין לומר בבית הנפטר לאחר תפלת שחרית ומנחה את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת כל העמים וגו' (תהלים מ"ט). ומה טוב ללמוד שם משניות לתיקון הנשמה (משנה אותיות נשמה)". אחרים ציינו שיש ללמוד משניות מסוימות – אלה הפותחות באותיות המרכיבות את המילה נשמה[25], ומנהג חב"ד הוא ללמוד שני פרקים שסיומם הוא בארבע משניות המתחילות באותיות נשמה[26], ושמו של הנפטר[27]. מנהגים אלו עוררו שאלות שונות, ובכללם: האם ללימוד זה עדיפות על פני לימוד כסדר[28], האם לימוד זה חייב להיעשות רק על ידי בניו של הנפטר או שמא כל אדם יכול ליטול בו חלק[29], כיצד יש לנהוג במקרה בו בשמו של הנפטר ישנה אות החוזרת מספר פעמים - האם ניתן ללמוד שוב את אותו הפרק או שמא יש למצוא פרק אחר הפותח באותה אות[30], האם יש ללמוד גם אותיות כנגד שמות הורי הנפטר[31], ועוד. ללימוד זה נוספו קטעי תפילה לפניו[32] ולאחריו[33], אם כי היו שפקפקו באמירת תפילות אלו[34]. התפילות האלו עוררו גם שאלות, דוגמת האם צריך לאומרן גם בשבת[35], וכן האם אומרים אותן גם בשעה שלומדים ביום היארצייט[36].

סיכום

לימוד המשנה הושפע רבות מעולם הקבלה[37], החל בדבריו של האר"י שיצר זיקה בין המשנה והנשמה, זיקה בעקבותיה טען שיש ללמוד משנה דבר יום ביומו. במשך הזמן הורחב השימוש בהשוואה בין המשנה לנשמה, הוא יושם גם בלימוד משנה בכניסת השבת, בבר המצוה, ובמסגרת המנהגים לעילוי נשמתו של נפטר[38].