המעין -

חזרה למאמרי המעין

דרשת הרב קוק זצ"ל על חשיבות הדגל הישראלי

הרב ארי יצחק שבט

דרשת הרב קוק זצ"ל על חשיבות הדגל הישראלי

פרסום ראשון של דרשת הרב מטקס הכנסת דגל הגדוד העברי לבית הכנסת ה'חורבה'

הקדמה

הגדוד העברי

רעיון הקמת הגדוד העברי מחדש

משמעותו הלאומית של טקס הכנסת הדגל ל'חורבה'

חשיבות הדגל וסמליותו לדעת הרב זצ"ל

סיכום

הדרשה לכבוד הדגל

הקדמה

בית הכנסת "חורבת ר' יהודה החסיד" ברובע היהודי שבירושלים עומד לקראת חנוכתו המחודשת. זוהי הזדמנות מתאימה לפרסם כאן לראשונה את הדברים שנשא מרן הראי"ה קוק זצ"ל בטקס הכנסת דגל הגדוד העברי לבית הכנסת ה'חורבה'[1]. פרטי אותו טקס שהתקיים בל' בכסלו תרפ"ו[2], וגם התפילה המיוחדת שחיבר הרב קוק עבורו[3], כבר זכו לפרסום בשנים האחרונות[4], אך דרשתו של הרב שעמדה במרכז אותו טקס לא יצאה עד עתה לאור.

הגדוד העברי

הגדוד העברי הוקם ע"י זאב ז'בוטינסקי, יוסף טרומפלדור ואחרים בשנת תרע"ה, כשראו שכדאי ליהודים לצדד במלחמת העולם הראשונה בצד האנגלי, במטרה מפורשת לשחרר את ארץ ישראל מיד הטורקים ולהעבירה בסופו של דבר לשלטון יהודי[5]. במהלך המלחמה הוקמו שני גדודים שהיו מאויישים ביהודים מאנגליה ומארה"ב, ולאחר מכן, בשנת תרע"ח, הוקם הגדוד ה-40 של קלעי המלך, או "הגדוד הראשון ליהודה", ממתנדבי א"י[6]. בנוסף לתועלת הפוליטית בהקמת גדודים אלו ראו בכך רבים חידוש היסטורי, ושלב חשוב בתהליך גאולת עם ישראל[7]. הרב קוק ראה בכך גם התחלה של תחייה מחדש של "אותן הנשמות החזקות" עליהן מסופר בתנ"ך "שאנו כל כך... משתוקקים לאימוצם[8], לכח-החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק"[9] שחוזר לחיות בנו.

רעיון הקמת הגדוד העברי מחדש

שנתיים לאחר סיום המלחמה בשנת תר"פ פורק הגדוד[10]. בשנים הבאות הונף דגל הגדוד בבנייני ציבור חשובים ובבתי כנסת באנגליה, ואף בביהכ"נ הגדול בלונדון[11]. שש שנים לאחר מכן הועלה הדגל ארצה, וקויים טקס רשמי לרגל הכנסתו לביהכ"נ 'החורבה'. באותם ימים שררה מחלוקת חריפה בשאלת הקמתו מחדש של הגדוד העברי בארץ ישראל[12]. בקונגרס הציוני ה-14[13] ניתנה רשות יוצאת דופן לז'בוטינסקי לנאום במשך שעה שלימה[14] על חשיבות העמידה על התביעה מממשלת אנגליה להקמת הגדוד מחדש, ולעומתו חיים וייצמן הוביל את המתנגדים לכך[15]. ז'בוטינסקי לא הסתפק בפולמוס שהתקיים בקונגרס, אלא יצא גם לסבב הרצאות ממושך בעולם על מנת לשכנע את הציבור היהודי ואת מנהיגי העמים בחשיבות חידוש הגדוד העברי, עובדה שמנעה ממנו מלהשתתף בטקס בירושלים. הקשר בין הטקס לבין דרישתו של ז'בוטינסקי להקמת הגדוד מחדש מוזכר גם בעיתונות התקופה[16]. לרגל האירוע שלחו אנשי הגדוד הוותיקים מברק חגיגי לז'בוטינסקי[17], והרביזיוניסטים, תומכי רעיון חידוש הגדוד, אף בקשו מהאנגלים ש'יום הדגל' יוכרז כיום-חג לאומי רשמי[18].

כאמור, לא סביר להניח שבצירוף מקרים פתאומי נזכרו לפתע בדגל הנשכח בדיוק בימים אלו[19]. אולם מבחינת עיתוי הטקס הייתה משמעות רבה גם למינויו הטרי של הפילדמרשל הרברט פלומר כנציב העליון על פלסטינה מטעם המנדט הבריטי, על רקע הקריירה הצבאית המפוארת שלו. פלומר בא במקומו של סיר הרברט סמואל שמינויו היה בתוקף היותו מדינאי, ושעורר אכזבה רבה בייחסו העדין, בכפפות משי, כלפי הערבים[20]. הבחירה בפלומר הצביעה על האפשרות המפתיעה שהחלה תקופה של מדיניות תקיפה יותר בלונדון כלפי הערבים בארץ. ואכן פלומר שלט בארץ ביד חזקה הרבה יותר מכל הנציבים האנגלים שאחריו, ובתקופת כהונתו (תרפ"ו-תרפ"ח) לא ארעו כמעט התפרעויות של ערבים בארץ[21]. המדיניות הזו באה לידי ביטוי גם בטקס השבעתו כמושל, בו ניתנה רשות מיוחדת להניף בכל מקום את הדגל של התנועה הציונית יחד עם הדגל האנגלי[22].

מבין ההחלטות הראשונות של פלומר היה האישור לקיים את טקס העלאת דגל הגדוד העברי ארצה. הדגל נחשב לרכוש הפרטי של מלך אנגליה[23], ומדובר היה על קיום טקס ממלכתי אנגלי רשמי לפי חוקי המלוכה (“King’s Regulations”)[24]. באופן רשמי הוסבר שהמלך חשב לנכון להעלות את הדגל למקומו הקבוע בבית כנסת חשוב בירושלים, משום שרוב המגויסים של הגדוד (כ-10,000) באו מארץ ישראל[25]; אך חיים וייצמן שהתנגד למהלך טען שהיהודים הם אלה שבקשו להעלות את הדגל ארצה והאנגלים רק הסכימו לכך[26]. הגישה של וייצמן מתאשרת בין השאר מן הדברים שנמצאו רשומים ביומנו האישי של קצין בריטי שהיה בקשרים הדוקים עם ראשי היישוב[27], וכן מלשון הכותרת של תוכניית הטקס - "בהסכמת הוד מלכותו ושלטונות הצבא בבריטניה". עכ"פ מדובר היה במבצע משותף, ששני הצדדים היו מעוניינים בו. גם השתתפותם בטקס של "הוד מעלתו הנציב העליון", של המזכיר הראשי, של מושל ירושלים סיר רונלד סטורס, של פקידי הממשלה הגבוהים, של קציני הצבא הבריטי ושל כל הקונסולים הזרים[28], לכבוד הגדוד העברי ואנשיו, היתה משמעותית ביותר. הדיבורים על תחיית אותו גדוד התפרשו ע"י הערבים, ובצדק, כאיתות ברור וחד-צדדי של האנגלים לטובת הצעת ז'בוטינסקי, וכהכנה להעברת השליטה הביטחונית על הארץ ליהודי ארץ ישראל. איומיהם של הערבים לפוצץ את הטקס של "הדגל הציוני"[29], דרישתם לדגל דומה למרות שבמלחמה הם צידדו באויב הטורקי(!)[30], ותשובתו התקיפה של פלומר[31], מצביעים אף הם על המשמעות המדינית והצבאית הברורה שעמדה ברקע של קיום הטקס.

אפשר לסכם ולומר שקיום טקס הכנסת הדגל לביהכ"נ 'החורבה' ועיתויו שירתו אינטרס משותף של אנשי הגדוד[32] ושל פלומר, שכנראה הסכים, לפחות בשלב זה, לחידוש הגדוד. הפגנת ההערכה לגדוד העברי ולתרומתו לאנגליה במלחמת העולם הראשונה[33] היוותה איתות ברור לערבים, ואולי גם למהססים שביישוב היהודי, שקיימת כעין קואליציה נוצרית-יהודית מול האויב המשותף המוסלמי. גישה זו התאימה לתפיסה הצבאית התקיפה של לורד פלומר, ולמעשה לשיטה הקולוניאליסטית של אנגליה במקומות רבים בעולם באותה תקופה - לשלוט על המקומיים העוינים בעזרת כוחות מקומיים נאמנים[34].

משמעותו הלאומית של טקס הכנסת הדגל ל'חורבה'

גם לדרשה של הרב קוק היה תפקיד חשוב בהעברת המסר היהודי לפלומר ולממשלה הבריטית. כשם שהתפילה שהרב חיבר לטקס תורגמה לאנגלית[35], כך יתכן שנעשה לגבי הדרשה[36]. מכיוון מבט זה יש גם להבין את תוכן הדרשה, המדגיש את הלאומיות הישראלית והצבאיות היהודית, ואת הקביעה שאין סתירה בינם לבין האוניברסליות, הלאומיות האנגלית והשאיפה לשלום בעולם[37].

בעיתונות המקומית מאותה תקופה אכן נתפס הטקס כמשמעותי במישור הלאומי וההיסטורי, ולא כאירוע נקודתי ומצומצם. למשל, בעיתון היומי הארצישראלי באנגלית מתואר הטקס כיום היסטורי בתולדות ארץ ישראל[38] שכמותו לא ידע העם היהודי "מזה אלפיים שנה"[39]. בשבועון "התור" הכותרת והמאמר הראשי במשך שבועיים היו "יש לנו דגל" ו"חג הדגל". במאמר שנכתב לפני האירוע מתואר כיצד עיצב דוד וולפסון לקראת הקונגרס הציוני הראשון בתרנ"ז את הדגל של התנועה הציונית על בסיס הטלית, ואחר כך כתוב: "מתוך גאוה לאומית והכרה עצמית נשבעו חלוצי הגדוד העברי להגן על דגלם העברי... ואת הדגל הזה, דגל העם העברי, מחזירים עתה למקומו, למרכז האומה העברית - לירושלים. והדגל הזה נתקדש אחרי כן על ידי הגדוד העברי בקדושת הגוף, בקדושת דמים... והלב מתרחב מרוב שמחה, והעין דומעת דמעות גיל. יש לנו דגל!"[40]... הדגל של הגדוד העברי היה בעל רקע כחול-לבן, אך בשונה מהדגל של הקונגרס הציוני נכתב במרכזו שם הגדוד ("הגדוד העברי" ו"ראשון ליהודה") ונרקם עליו סמל הגדוד (מנורה עם הקריאה "קדימה"). אין ספק שהצבור ראה בהקשר לטקס הזה את דגל הגדוד כמקבילו של הדגל הלאומי[41]. הדיווחים היו מרגשים: "הדגל הובא ביום הרביעי לתל אביב, והתלהבות הקהל עברה כל גבול. יותר מעשרת אלפים איש הצטופפו ברחובות והריעו לכבודו של הדגל בעוברו... ביום החמשי בבוקר הובא הדגל ברכבת מיוחדה לירושלם. מאז הבוקר נהר הקהל אל תחנת הרכבת, וכל הדרך משער יפו עד תחנת הרכבת היתה מלאה המון רב של יהודים וגם של לא יהודים שבאו לראות במחזה... הקהל שעמד צפוף ברחובות ועל הגזוזטראות הריע לכבודם בעוברם... תזמורת המשטרה הלכה בראש וניגנה את מנגינותיה, עד בוא התהלוכה אל תוך העיר העתיקה... העברת הדגל בטכס נהדר כזה לירושלים כדי למוסרו למשמרת בבית הכנסת הגדול, יש בה כדי לחזק את האמונה כי אנגליה תישאר נאמנה לפוליטיקה של בנין הבית הלאומי, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה כבר מן השיטה הזאת שאחזה בה ביחס לארץ ישראל. העתונות הערבית, כרגיל, כועסת, מתמרמרת ומוחה. נשמעה דרישה למסור גם להם דגל... הועד הפועל הערבי איים גם בהפרעת הסדר"[42]...

             דגל הגדוד העברי

חשיבות הדגל וסמליותו לדעת הרב זצ"ל

הנקודות העיקריות בדרשת הרב ובתפילה שחיבר לאותו מעמד[43] הן:

1.     דגל לאומי ודגל צבאי אינם זרים למקורות ישראל.

2.     הרב קוק ראה בחיוב את הכנסת הדגל "למשמרת עולמים" דווקא לבית הכנסת[44]. מעניין לציין שגם החוגים החרדים בירושלים שהתנגדו לטקס טענו דווקא נגד הכנסת דגל אנגליה לבית הכנסת משום הצלב שבו, אך לא התנגדו כלל להכנסת דגל הגדוד[45].

3.     הדגל מסמל את תהליך הגאולה שאנו בעיצומו[46], ואת פלא קיבוץ הגלויות שאנו חוזים את ראשיתו בעינינו.

4.     הדגל מסמל את השאיפה הלאומית[47] ואת הייחוד הלאומי שלנו, הקשורים להיותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מקבלי התורה.

5.     הדגל ממלא את הלב כבוד והערצה[48], ויש בחיבה כלפיו "קוי קדושה", "קודש היא לנו"[49]. הרב התייחס אל חיילי הגדוד העברי כ"כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", למרות שידע שהרוב המוחלט של החיילים בגדוד לא היו דתיים[50] ושהיו בו בעיות בקיום המצוות[51]. הדברים מתאימים לדברי הרב זצ"ל במקומות רבים שהלאומיות הישראלית, כמו גם ארצנו ולשוננו ותולדותינו הלאומיים וכו', הם אלוקיים וקדושים במהותם, גם כאשר הופעתם עדיין פגומה[52].

6.     הרב ראה ערך בנאמנות למשמעות הדגל ("אנו נאמנים נצח לדגלה") ולרעיון שבו - ההכרה שיש בישראל נשמה לאומית קדושה ומיוחדת, "ושכל חיינו מסורים לטיפוחה, לשמירתה בעוצם טהרתה, לשמור מכל משמר את כל סגולותיה".

7.     הדגל מסמל את כיבוש א"י למען עם ישראל[53], ומבטא את העובדה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

8.      הדגל מזכיר את הקדושים שמסרו נפשם במלחמה נגד האויב, ומסמל את גבורת צבאות ישראל[54].

9.      הדגל מסמל את גבורת ה' בתשועת ישראל.

10. קיימת חשיבות ומשמעות גם לדגלי אומות העולם. השלום הנצחי העולמי בנוי על הוקרת המיוחד שבכל דגל ושבכל לאום, וכל שכן בדגל הישראלי שהוא סמל לעם סגולה[55].

סיכום

מבחינה היסטורית ורעיונית סימל דגל הגדוד העברי בעיני היהודים, האנגלים והערבים את הדגל העתידי של המדינה היהודית, ההולכת וקמה בארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הרב התייחס לגדוד העברי כ"נושא עליו דגל ישראל"[56] וכמסמל את "ראשית צמיחת ישועתנו", וראה בחיוב את הנחת דגלו בבית הכנסת. הרב ציין שיש ערך לדגלים לאומיים וכל שכן לדגל ישראל, כפי שהדבר התבטא במדרש שהביא ממעמד הר סיני, ומהשאיפה המוזכרת לשימוש בדגלים הלאומיים בעת שלום[57]. ונראה שכל מה שנאמר לגבי דגל הגדוד נכון ביתר שאת לגבי דגל המדינה של היום.

                     חיילים בבית הכנסת 'החורבה'

* * *

ירושלים תרפ"ה

הדרשה לכבוד הדגל[58]

הוד מעלתו הנציב העליון לורד פלומר[59], הקהל הנכבד[60] ובני הגדוד[61].

בתפלתנו[62] לסדר היום קבענו את הפסוק של המשורר הקדוש המתיחס לזכרון הדגל: נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול, ימלא ד' כל משאלותיך [תהלים כ, ו].

אחים יקרים, אנחנו יכולים בצדק לאמר בגאון, שההכרה החגיגית, המפותחת בצורה נאלצה[63] לדגל צבאי, הובעה אצלנו בתורה בראשית הצעדים אשר החילונו לדרוך על במת תולדתנו בצאתנו ממצרים והליכתנו במדבר לבוא לרשת את הארץ הזאת, שניתנה לנו לירושת עולם על פי ד', בעת אשר הסתדרנו בסדר צבאי "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" [במדבר א, ג]. אז לפני אלפי שנים, בעוד לא נתפתחה הטכניקה המעשית באותה המדרגה העוזרת כל כך להגשמתו של כל תכסיס סדרני, אז כבר נאמרה לנו ההצהרה הגדולה על דבר הערך הנכבד של הדגל בצבא, "איש על דגלו באותות לבית אבותם" [שם ב, ב].

אמנם בדבר התוכן של הרגש האצי[לי][64] הממלא את הלב הערצה אל הדגל הצבאי[65], יש לנו באוצר האגדה שלנו מדרש פיוטי מאוד יפה נעים וקדוש, שממנו נוכל גם עתה לדלות פנינים הראויים להיות קשורים אל נשמתנו, בקשר עם הכבוד והחיבה, שיש בה גם כן קווי קדושה, שאנו מרגישים ביחש להדגל הצבאי הזה ביחוד של גדודנו החביב, שהננו מכניסים אותו היום למשמרת בבית הקדוש הזה. וככה הם דברי המדרש בקשר של דגלנו הצבאי העתיק, עם הביטוי של המשורר אשר הבענו בתפלתנו בשעה הקדושה והנכבדה הזאת[66]:

"בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו רבבות של מלאכים, שנאמר רכב אלדים[67] רבותים אלפי שנאן [תהלים סח, יח][68], והיו כולם עשוים דגלים. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאויתם לעשות, דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם, נרננה בישועתך ובשם אלדינו נדגל ימלא ד' כל משאלותיך. מיד הודיע הקב"ה ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".

הדגל האידיאלי שלנו לקוח הוא, ביסודו העתיק אצלנו, מהאצילות הנשמתית[69] אשר זרחה עלינו בשעה הגדולה אשר לא היתה כמוה בהתולדה האנושית כולה, בעת אשר באה לנו, לכל עמנו, בצאתו מעבדות לחירות, אותה ההתגלות הקדושה אשר ממנה קרני אורה הולכים וזורחים לכל התבל כולה, בעת אשר קבלנו את האוצר הקדוש, תורת ד' התמימה, שניתנה לנו לאור עולם, בעדנו ובעד כל העמים אשר תחת שמי ד'. אז זרחו עלינו האידיאלים הנצחיים בכל מילואם. מצד אחד ידענו נאמנה את העושר הגדול אשר להנשמה של האדם הנברא בצלם אלדים, את רוב פארה של נשמת כל יחיד ויחיד, ואת גודל תפארתה של נשמת האומה כולה, ושל נשמת כל עם ועם אשר יצר צור עולמים בעולמו הגדול. הכרנו שהמחשבה הקוסמופוליטית, בהיותה שטחית ועומדת רק על ההערכה[70] הכללית של האדם בכללות האנושות, בלא הבחנה של הרכוש הגדול המיוחד לכל עם ולכל גזע, מחשבה זו לא תביא לעולם את הברכה האלודית ואת האושר הנצחי של אור החיים. הכרנו שיש לנו נשמה לאומית גדולה קדושה ומיוחדת שאנו נאמנים נצח לדגלה, ושכל חיינו מסורים לטיפוחה, לשמירתה בעוצם טהרתה, לנצור מכל משמר את כל סגולותיה. ולעומת זה ידענו גם כן שסוף כל סוף רוח ד' אחד הולך ומרחף על האחוה האנושית וכל העמים הרבים וכל הגזעים השונים, שמכולם יחד תתפאר ההרמוניה הנפלאה של עושר החיים הגדולים, אשר ברא יוצר האדם בצלמו הגדול והנערץ.

אז התעלינו לחשוב אותה המחשבה הנצחית המתארת לנו את האידיאליות הקדושה של הדגל הצבאי, ועדי עד הננו עומדים תחת ההשפעה הקדושה של השעה הנצחית ההיא אשר שמענו בה כולנו את קול אלודים חיים מדבר אלנו מתוך האש, מתוך רבבות קודש וצבאות מלאכי עליון העשויים דגלים דגלים. הכרנו שעושר חיים מגוון מאד ישנו בעולם הרוחני הנאצל ששם הוא מקור החיים, והעו[שר][71] המגוון, השונה מאוד בכל מערכה ומערכה ממערכות הקודש, אידיאלים נישאים שונים ומשונים מרחפים בחללו האצילי, של עולמות הקדושה, האמונה, המדע, המוסר, הדת, האהבה, הגבורה, והיופי, ורבבות אידיאלי קודש אין ספורות כאלה, היש מספר לגדודיו[72], וכל גדוד וגדוד מגדודי קודש אלה הוא דוגל בדגל קודשו.

המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו [איוב כה, ב]. השלום הוא מקור הקודש של כל חלוקתם[73] והוקרתם של הדגלים המיוחדים, אשר כל גדוד יודע בצדק להעריצו[74]. זהו היסוד המבסס באחרית את אותו השלום הנצחי שהנ[נו] כל כך קשורים לשאיפתו, ושאיפה קדושה ונצחית זאת היא היא אשר היא נו[תנת] לנו כח רוחני כל כך נשגב לשמור את דגל סגולותינו העצמיות, אשר על ידם רואה בנו כל העולם הגדול את הפליאה היחידה, שאף–על-פי שנתפזרנו בין עמים רבים, ונתרחקנו מעל אדמתנו זה הרבה מאות בשנים, הננו עומדים חיי[ם] וקיימים ברוחנו העצמי, קשורים בקשרים רעננים אל ד' אלדי ישראל ולתור[תנו][75] הקדושה אשר הנחילנו, אל עמנו, ואל ארצנו הקדושה, אשר בנו ובה יחד נג[נז][76] הוא הסוד הגדול של שלום העולמים אשר להאנושיות, חזון נביאנו[77] הקדושים מאירי החיים לכל האדם אשר תחת כל השמים. ועל ידי אותה ההכרה החודרת והעדינה של ההערכה אשר לדגלנו המיוחד, בתכונה של התאמה לדגלי מעלה אשר שלום הנצח הוא זורח עליהם סלה[78], המושרשת כל כך יפה בנשמתנו הלאומ[ית], באה גם כן ההכרה להעם הבריטי להיות הראשון בעמים להכריז גלוי לכל את ההצהרה הקדושה של ביתנו הלאומי בארצנו הנצחית בעדנו, ושהעמים היות[ר] נאורים וחבר הלאומים בכלל אישרו בחותם אמת את האמת העליונה הזאת.

וההכרה הדגלית המקודשת הזאת היא היתה לרוח החיה ביצירת הגדוד העברי, אשר בגינו הואיל הוד מלכותו ג'יאורג' החמישי מלך בריטניא ירום הודו לכבדנו בהדגל המכובד הזה, אשר זכרונו קודש הוא לנו. לעולם ל[א][79] נוכל לשכוח את אותה השלהבתיה ואור הקודש אשר מילא את הנשמות העילאות של בנינו הצעירים, אשר ברוח אידיאלי נישא ומרומם התנדבו ללכת אל ארץ הקודש בתור בני הגדוד העוזר לכבש את ארץ האבות, בשביל המטרות הקדוש[ות] האצור לעד בנשמת הבנים עד דור אחרון. כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי, בעת אשר זכיתי לבקר את הגדוד בפלימוטה[80] בהיותי באנגליה בימי המלחמה.

ובשביל הזכרונות הקדושים הללו, אשר לעזור להגשמתם נשלח הנה הוד מעלתו שר הצבא לורד פלומר הנציב העליון לארץ-ישראל[81], יכולים אנחנו בצדק לאמר על הדגל הצבאי הזה העומד כעת במקום הקדוש הזה שיהיה גנוז בו למשמרת עולמים[82], הדגל הקשור ברשמי זכר קדושים של שאיפתנו הלאומית לתשועת אלודים בעדנו ובעד כל חי, את הפסוק הקדוש אשר הבענו בתפלתנו: 'נרננה בישועתך ובשם אלדינו נדגל ימלא ד' כל משאלותיך'. ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.

מעשה שהיה עם ה'דבר אברהם' והרב קוק זצ"ל

הרב ישראל שורין זצ"ל, חתנו של הגאון ר' יעקב קמנצקי זצ"ל, היה רב, מחנך וסופר בארה"ב, ובסוף ימיו בארץ. הוא סיפר לי את המעשה דלהלן בחודש שבט תשס"ד; כתבתי מפיו את הדברים בדקדוק, והוא אישר את נוסחם. הרב שורין נפטר בדיוק לפני שנתיים, בכ"ז אדר תשס"ז. תנצב"ה. יואל קטן.

"סיפר לי הרב יצחק פייבלזון ז"ל, שהיה מלווהו של הרב מקובנה ר' אברהם דובער כהנא שפירא בעל ה"דבר אברהם" זצ"ל (י"א בתשרי תרל"א – י"ג באדר א' תש"ג) בשנת תרפ"ד, כאשר הפליג לאמריקה עם הרב קוק זצ"ל במשלחת לגיוס כספים לישיבות (השלישי במשלחת, הרמ"מ עפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון, כבר היה באמריקה): הגיע ערב שבת באניה עליה הפלגנו, ואחרי שהכין את עצמו הרב מקובנה לְשבת אמר לי: 'בוא וניכנס אל הרב קוק'. הלכנו לתאו של הרב קוק, ומצאנוהו יושב לבוש לבן ועטור שטריימל. אחרי שהתיישבנו התחיל הרב קוק לדבר על קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל וקדושת השבת, והמשיך כך כשעה תמימה. כשיצאנו מתאו של הרב קוק היה הרב מקובנה נרגש מאוד, ופנה אליי ואמר: 'אילו היו אומרים לי עכשיו שהרב קוק הוא המשיח - הייתי מאמין'!"